הכנסה בסיסית: קיצור דרך לחופש כלכלי?   - הסולידית

מה אם במקום לעבוד תמורת משכורת, כל אזרח יקבל מהממשלה סכום חודשי – "הכנסה בסיסית" –  ללא כל תנאי מוקדם, וכך יוכל להנות מרמת חיים נאותה, שפע של זמן פנוי, אי-תלות במעסיק, וחופש מדאגות כלכליות? 

ההצעה הספק אוטופיסטית הזו, שחוזרת בכמה גלגולים מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, שבה לאחרונה לכותרות לאחר שנודע על ניסוי מתוכנן של ממשלת פינלנד, במסגרתו עתיד כל אזרח פיני לקבל צ'ק חודשי על סך 800 אירו (כ-3,500 ש"ח) מהממשלה. הסכום הזה, ככל שאני מבינה, מיועד להחליף בהדרגה את קיצבאות הרווחה במדינה.

לא משנה איך נקרא לקונספט הזה – הכנסה בסיסית, דיבידנד לאומי, מס הכנסה שלילי — חייבים להודות שיש בו משהו אטרקטיבי.

מפרספקטיבה שמאלית, הכנסה בסיסית היא דרך לתקן את הפגמים ואי-הצדק ב"מערכת".

לפי תפיסה זו, העולם כיום פרודוקטיבי מאי פעם, אולם הרבה מאוד כסף מוסט מהכלכלה היצרנית לידיהם של אוליגרכים, שעה ששכרם הריאלי של העובדים שבתחתית הפירמידה — נשחק. מגמות כמו רובוטיזציה ואוטומציה הולכות ופוגעות בכוחם של העובדים ואף עלולה לייתר אותם כליל, מה שצפוי רק להחמיר את מצבם. מאחר שכבר לא ניתן לסמוך על שוק העבודה חסר היציבות שיחלק את העושר העצום הזה, הפתרון הוא להעביר את התפקיד לידי הממשלה, שתבצע את חלוקת העושר באופן הוגן ושיוויוני, באמצעות חלוקת כסף להמונים. כך כולם יוכלו להנות מפירות הצמיחה, לא משנה מה מעמדם. הכנסה בסיסית, מוסיפים הסוציאליסטים, תחלץ מאות אלפי אנשים מקו העוני. כך יווצר פרולטריון עשיר יותר ומחוזק יותר, שיהנה מכוח מיקוח גדול יותר אל מול מעסיקיו, וכבר לא יהיה תלוי בהם כבעבר.

גם תאורטיקנים בימין הכלכלי – כמו מילטון פרידמן ופרידריך פון-האייק – הביעו בשעתו תמיכה בגרסה (מרוככת במקצת) של הרעיון הזה.

מפרספקטיבה ימנית, הכנסה בסיסית היא חלופה ראויה,יעילה ואפקטיבית בהרבה מזרועות התמנון של מערכת הרווחה המנופחת, הבירוקרטית והיקרה להחריד הנהוגה כיום. הכנסה בסיסית מאפשרת לחתוך את המתווכים הפטרנליסטים ואת התלות הפסיכולוגית והמנטלית שנוצרת בהם. במקום לתחזק גופים כמו הביטוח הלאומי ומערך שלם של עובדים סוציאליים, נותנים כסף לאנשים באופן ישיר, ללא תנאים מוקדמים, בלי מבחני הכנסה, בלי ועדות זכאות משפילות, בלי מרכזי תעסוקה, בלי מלכודות רווחה אכזריות, ובלי הונאות ודרכים לתחמן את המערכת. במקביל, מבטלים את כל יתר הקצבאות – אבטלה, נכות, ילדים, וכן הלאה.

אפשר לבסס את הטיעון שהכנסה בסיסית מתיישבת גם עם פרספקטיבה "סולידית".

בבלוג הזה, אחרי הכל, אני כותבת על חתירה לעצמאות כלכלית דרך עבודה קשה (במשך 5 עד 10 שנים), חיסכון אגרסיבי של ההכנסה והשקעת החיסכון לטווח ארוך. התוצאה היא אורח חיים פשוט, דל-חתימה, בלתי-תלוי, עתיר זמן פנוי, הממומן מהכנסה הונית שמניב תיק ההשקעות שחסכנו — ולא בכסף שמקורו במעסיק, בלקוחות, או באשראי צרכני.

לסגנון חיים כזה יש יתרונות מעשיים: צריכת משאבים נמוכה, הקטנת טביעת הרגל הפחמנית, והגשמה עצמית משמעותית יותר.

ניתן לומר, לפיכך, שאם אנשים רבים יאמצו את סגנון החיים הזה, האפקט המצרפי יהיה חיובי. הכנסה בסיסית, במובן זה, היא מעין "קיצור דרך" ממשלתי לחופש כלכלי  לכולם; רק  שבמקום לעבוד ולחסוך במשך 10-5 שנים, כולם –  גם כאלה שאין להם את המשמעת, אורח הרוח, המוטיבציה או התבונה הנדרשת כדי לעבוד קשה ולחסוך — מקבלים מזומן מיד וביד מהממשלה, ובכך מתקרבים יותר לחופש.

אז כן, אין ספק שיהיה מאוד נחמד לקבל הכנסה בסיסית מובטחת מהממשלה הטובה והמטיבה.

אבל מי שסבור שמדובר בתרופת פלא אגליטרית לכל תחלואיו ומצוקותיו של העולם הכלכלי צפוי, לדעתי, להתאכזב.

מצבו הכלכלי של אדם נקבע על פי שני משתנים שאינם תלויים זה בזה:

1) עושר כספי — גובה ההכנסה (אבסולוטית)

2) עושר תודעתי – האופן שבו ההכנסה הזו מנוהלת.

אנשים, כידוע, נבדלים זה מזה באופן קיצוני הן ביכולת להרוויח כסף והן ביכולת לנהל כסף. מכאן שאפשר לדבר על ארבע קבוצות / טיפולוגיות:

קבוצה א': אנשים שהכנסתם גבוהה, והתנהלותם הפיננסית נבונה:  זהו מצב האופטימום. אנשים אלה יכולים לחסוך הון תועפות ולהגיע לעצמאות כלכלית במהירות יחסית,.

קבוצה ב': אנשים שהכנסתם ממוצעת או נמוכה, והתנהלותם הפיננסית נבונה. אנשים אלה הצליחו לפשט ולייעל את סגנון החיים שלהם בצורה כזו שמאפשרת להם לחסוך לפחות מחצית משכרם, אף שהוא אינו גבוה באופן אבסולוטי.  גם הם יכולים לחסוך הון תועפות (ביחס לעלות המחייה שלהם) תוך פרק זמן קצר, אולם נדרשת מהם רמת התייעלות גבוהה יותר מקבוצה א'.

קבוצה ג': אנשים שהכנסתם גבוהה, אך התנהלותם הפיננסית גרועה. בתמצית, אנשים אלה חשים צורך עז לבזבז כל שקל עודף שנכנס להם לחשבון, אחרת הכיס שלהם נשרף. ע"ע הכדורגלן או כוכב הזמר פושט הרגל החביב עליכם, או המשפחה הטיפוסית המתראיינת בטמקא וטוענת שהיא לא גומרת את החודש למרות הכנסה של 30,000 ש"ח בחודש.

קבוצה ד': אנשים שהכנסתם ממוצעת או נמוכה, והתנהלותם הפיננסית גרועה. זה כמובן המקרה הגרוע ביותר. מדובר על אנשים שבוחרים לבזבז את המעט שהם מכניסים על שטויות, ולאחר מכן מתפלאים שאינם סוגרים את החודש.  רוב נתמכי הסעד מוצאים את עצמם כאן.

נניח כעת שממשלת ישראל קובעת הכנסה בסיסית אוניברסלית בשיעור של 5,000 ש"ח בחודש לכל אזרח תושב ישראל, ללא תנאי.

והנה הבעיה: אם אתה יודע לחיות היטב על פחות מ-5,000 שקל בחודש, רוב הסיכויים שכלל לא תזדקק לכסף הממשלתי הזה מלכתחילה. זה נכון במיוחד לגבי קבוצה א', אבל גם לגבי קבוצה ב'.  וזה עוד מבלי להזכיר את הפסול המוסרי (בעיני) במתן כסף ציבורי לאנשים עצמאיים שכלל אינם זקוקים לו.

מנגד, אם אתה לא יודע לחיות היטב על פחות מ-5,000 ש"ח בחודש (קבוצות ג' ו-ד', לעיל), רוב הסיכויים שתפרק את "ההכנסה הבסיסית" שתקבל כל כך מהר, עד שהיא פשוט לא תספיק לך!  אם היה לי שקל על כל צרכניסט בכיין ופריך שנתקל בבלוג הזה ואמר ש"אי אפשר" לחיות על פחות מ-15,000 ש"ח בחודש, ובכן, הייתי עשירה יותר. 🙂

במילים אחרות, הכנסה בסיסית עשויה לשפר את צד ההכנסה האבסולוטית (העושר הכספי).  לאנשים יהיה, כנראה, יותר כסף. אך מבין כל הקבוצות, רק קבוצה ב' יכולה להפיק תועלת מעשית כלשהי ממצב זה (וגם כאן, באופן מוגבל, משום שכפי שכתבתי במספר הזדמנויות, כשכושר המחייה שלך גבוה מספיק, אפשר לחיות מצוין גם על שכר של עובד מקדונלד'ס).

עבור אלה שלא יודעים להתנהל עם כספם, לא משנה בכמה נגדיל את הכנסתם – הם תמיד ימצאו דרך לבזבז אותה, מבלי שמצבם ישתפר באופן משמעותי.

ההנחה שאפשר לפתור כל בעיה באמצעות פתרון כספי היא הנחה שגויה, חד-מימדית, ובמידה מסוימת גם מסוכנת. עוני תודעתי הוא לא בעיה שאפשר לתקן בכסף. זה כמו לדחוף קוביה לחור משולש: הפתרון הלא נכון לבעיה.

למעשה, ההשלכות של חלוקת כסף, ללא תנאי, לאנשים שלא יודעים לנהל אותו, עלולה במידה רבה להחמיר את מצבם. כך אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מחלקים כסף לאנשים, ומגלים בדרך פלא ש"הר החובות" רק תפח. זוהי דוגמה קלאסית של בעיית "הסיכון המוסרי" – ככל שאדם חש שיש לו רשת ביטחון שלא תתן לו לקרוס, כך הוא נוטה לפעול בפזיזות רבה יותר.

המציאות העגומה היא שיש אנשים שפשוט לא מסוגלים לחיות היטב על אף סכום. אנשים כאלה פשוט חושבים כמו עניים, גם אם יש להם כסף. הדבר האחרון שהאנשים הללו זקוקים לו הוא כסף נוסף. הם זקוקים למישהו שיחשוב בשבילם / במקומם. הם מקבלים זכויות המוקנות לכל אדם מבוגר, אבל לא מסוגלים לעמוד בחובות המצופות מאדם מבוגר. זו בעיה שאפשר לתקן, אם בכלל, רק ברמה התרבותית. אי אפשר לתקן את זה בכסף.

מרגע שתזרים המזומנים הממשלתי יתחיל, אני בספק אם אפשר יהיה לעצור אותו, גם אם כלל לא ישיג את מטרותיו.

הסכום שיחולק – בין אם 1,000 ש"ח או 10,000 ש"ח בחודש – פשוט לא יספיק לחלק גדול מהאנשים. התסכול שיווצר מכך הוא כר פורה להתפתחות של טינה וכעס ותסיסה חברתית. ראו מה קורה היום: נדיר מאד למצוא נתמכי סעד בישראל שחשים שביעות רצון ממצבם הכלכלי. מעטים חשים הוקרת תודה כלשהי כלפי הממשלה (ומשלמי המיסים) שמקיימת אותם. זה קורה עם שכר המינימום, עם קצבאות הנכים, ועוד… תמיכה ממשלתית, מטבעה, אף פעם לא מספיקה.

כך שיש משהו מעט נאיבי בהנחה שמרגע ש"נשטח את המגרש" ונחלק כסף לכולם, אנשים לפתע יטהרו את עצמם מתרעלת הרחמים העצמיים והקנאה שדוחפים להם במצקת.

הכנסה בסיסית, אם כן, לא תהפוך אנשים למאושרים יותר.

דניאל פינק כותב שאושר מושתת על מרכיבים של "אוטונומיה, אדונות-עצמית ותכלית". לדבריו, אנשים מפיקים סיפוק מהאופן שבו דברים נעשים, אף יותר מהתוצאה המוחלטת.

אני בספק אם הסתמכות על סמכות חיצונית – קרי, הצ'ק החודשי מהממשלה – תחזק במשהו את תחושת החירות, האוטונומיה, האדנות-העצמית והתכלית.

מכאן שלא נכון בעיני להקביל חירות כלכלית שהיא תוצאה של הבחירה לחסוך ולהשקיע, לבין "חירות כלכלית" שתלוי בנדיבותו / טוב ליבו של אדם או מוסד אחר, נאור ומטיב ככל שיהיה. במקרה האחרון, התלות במעסיק מוחלפת, דה פקטו, בתלות בממשלה. עצם התלות, בהגדרה, עומדת בסתירה מהותית לביטוי "עצמאות כלכלית".

אני אוהבת את היעילות והישירות של רעיון ההכנסה הבסיסית. אני אוהבת את חיסולן הפוטנציאלי של מלכודות הרווחה האכזריות. אבל אני מאמינה שבסופו של יום מדובר ברעיון עיוועים שסופו להתמוטט. לא בגלל האינפלציה שתיווצר, לא בגלל חיסול  התמריץ לעבוד, לא בגלל מיסוי היתר.  הבעיה היא שהכנסה בסיסית, לבדה, לא תצליח לרסן את ההסתגלות ההדונית שמאפיינת את צרכני החברה המודרנית.

רק מי שבוחר לחסוך, מתוך בחירה מודעת, מסוגל לרסן את התשוקות הללו. מי שיגלה שהכסף פשוט נחת בכיסו, ללא קשר סיבתי למאמץ שהשקיע או להחלטה שקיבל, יגלה עד מהרה שהכסף פשוט לא מספיק לו. זה יעורר תסכול, יעמיק את התלות, וייצור כדור שלג מתגלגל שאת מחירו ישלם כנראה בעיקר המעמד הבינוני.