איך לחסוך בלי להתעייף? - הסולידית

מבחינה לוגיסטית, המעבר מצרכניזם נבער וחסר מעצורים לסגנון חיים יעיל, אופטימלי ובר-קיימא הוא תהליך פשוט למדי.  

למעשה, אפשר לשרטט אלגוריתם בסיסי, שכל אדם בעל אינטליגנציה ממוצעת יוכל ליישם ולהגיע בסופו של דבר לעצמאות כלכלית:

1) תעדו כל הוצאה כספית באדיקות כדי להבין לאן הולך הכסף (כן, באמת פירקתם 500 שקל על חתונה של חבר, ועוד 300 שקל על מסעדה, ועוד 60 שקל על סרט, ועוד 400 שקל על דלק).

2) סכמו את הנתונים ואתרו מוקדי דליפה מרכזיים — בפנקס, בגיליון נתונים (האקסולידית) או באפליקציה ייעודית.

3) קצצו מיד כל שומן תקציבי שלא מסב לכם אושר אמיתי, או שניתן להשיג תועלת זהה בפחות כסף  (המנוי למכון כושר ב-600 שקל, ביטוח הבריאות הכפול,…)

4) מקדו את מאמצי ההתייעלות ב-"5 האבנים הגדולות" (ילדים, דיור, מזון, תחבורה ומיסים).

5) המשיכו לעקוב אחר הוצאות בשאיפה להמשך אופטימיזציה, עד שתהנו מכושר מחייה משופר ותפיקו איכות חיים מרבית מכל שקל שתוציאו.

הבעיה היא שהמאמץ הלוגיסטי הזה, פשוט ככל שיהיה, הוא רק חלק קטן מההתנתקות מצרכניזם.

אחרי הכל, אנחנו לא מכונות שפועלות על סמך אלגוריתמים פשוטים. הקושי העיקרי בדרך לשינוי יסודי בהרגלי הצריכה הוא בעיקר מנטאלי ואמוציונלי, והוא מחריף ככל שהאדם שעובר את השינוי שקוע עמוק יותר בבוץ הצרכני.

צרכנות כפייתית היא התמכרות, וככל התמכרות, ההיגמלות ממנה כרוכה בקשיים. היא מחייבת מחיקה של הרגלים שנלמדו והוטמעו מילדות. קשה לצפות לשינוי מידי ונטול קשיים מאדם שהתנהל משך רוב חייו כפצצה פזרנית חסרת גבולות, שהורגל לחשוב שכסף הוא לכל היותר דלק שצריך לשרוף על חפצים וחוויות כדי להזין את כבשן האסקפיזם, האושר, ו/או ההגשמה העצמית.

הצרכניסט הכבד שופט את עצמו, את מעמדו החברתי, ואת תחושת הערך העצמי שלו (ושל הסובבים אותו) מהדברים שהוא קונה. הבזבזנות מבחינתו היא לא רק התמכרות שלא יודעת שובע, אלא מרכיב יסודי בזהותו וביחסיו עם אחרים.

מבחינתו של אדם כזה, כל קיצוץ בהוצאות, כל שכן קיצוץ קבוע ורדיקאלי, כרוך במידה לא מבוטלת של סבל. כמו זללן כבד-משקל שמתענה בגלל האילוצים שכופה עליו הדיאטה, הצרכניסט כורע תחת הצורך לדחות סיפוקים מיידיים, לחשוב על ההשלכות העתידיות של מעשיו, ולהפעיל מידה של תכנון וחשיבה לטווח ארוך.

כל אלו מחייבים מידה לא מבוטלת של אנרגיה — עד כדי כך שיש מי שמרגיש ש"אורח חיים חסכוני" הוא לא רק הקרבת קורבן ושלילה עצמית, אלא גם מאמץ מעייף ושוחק מאוד. המדיה בארה"ב אפילו מצאה שם לתופעה הזו: “Frugal Fatigue”, או "שחיקת חסכנות" (בהיעדר תרגום מוצלח יותר).

באמת אפשר להתעייף מלחסוך?

עכשיו, כל זמן שאתם לא גרים מתחת לגשר, עוטים סחבות ומתקיימים מאכילת חלזונות, אני לא חושבת שהבחירה המודעת לבזבז פחות יכולה באמת "לשחוק".

אני, לפחות, לא זוכרת שחוויתי שחיקה מהסוג הזה, וודאי שאני לא חשה אותה היום. אחרי הכל, החסכנות משולבת עמוק כל כך בסגנון החיים שלי, שהיא הפכה לטבע שני. אם אני לא משקיעה מאמץ מיוחד בניהול סגנון חיים יעיל – מה בדיוק "ישחוק" אותי?

נכון, אני לא מבזבזת הרבה כסף, ואני מודעת לכך שהחסכונות שלי אינם אינסופיים. אבל אני בהחלט לא מסתכלת על העולם דרך החור שבגרוש, ולא כובלת את עצמי לאילוצים תקציביים נוקשים שיגרמו לי להרגיש כאילו אני מקריבה משהו. למען האמת, זו אחת הסיבות שבעטיין אני לא משתמשת בתקציב כלל.

אני עשירה מספיק כדי לקנות פחות או יותר כל מה שאני רוצה (בגבולות הסביר).

הנקודה היא שאני פשוט לא רוצה הרבה.

זו רמה אחת מעבר לחישובים מספריים, תכנון תקציבי או דחיית סיפוקים גרידא – כל אלה יכולים, לאורך זמן, לשבור את רוחו של כל אדם. אני מדברת כאן על שינוי פרדיגמטי בסדרי העדיפויות שלי, הנשען הפנמה כנה של הדברים שעושים אותי באמת מאושרת.

אני מאושרת כשיש לי זמן פנוי לעשות דברים — לא כשאני מקיפה את עצמי בג'אנק שאמור להרשים אנשים אחרים.  מנגד, אני נשחקת כשאני צריכה למכור את החופש שלי לאחרים תמורת כסף שאמור לאפשר לי לקנות את הג'אנק הזה.

לכן, אני לא מרגישה שאני גוזרת על עצמי תענית כשאני מבשלת לעצמי במקום לאכול במסעדה פלצנית, או נוסעת ברכבת ולא בג'יפ 4*4, או מטיילת בארץ ולא בחבילת תיירות מתועשת למלון בדרום מזרח אירופה, או עושה מוזיקה אלקטרונית בבית ולא נדחסת עם עוד 400 בליינים במועדון אפוף ניקוטין ושאר מסרטנים.

אף אחת מההוצאות הכספיות הללו אינה מסבה לי אושר בר קיימא. ומכיוון שאין לי רצון באף אחת מהן,  אני לא מרגישה שאני מקריבה משהו בכך שאני מוותרת עליהן.

אני מניחה שהקונספט של "שחיקת חסכנות" נובע מההנחה המוטעית שאורח חיים חסכוני הוא בהכרח ביטוי של שלילה עצמית או הקרבה – הלך רוח שנפוץ במיוחד בקרב האנשים בקומות התחתונות של סולם וויטון.

אני לא רואה את זה כך. חסכנות, מבחינתי, היא בראש ובראשונה ביטוי של יעילות כלכלית ברמת הפרט, כלומר, ניסיון מודע להשיג תפוקה מרבית בעלות מזערית.

לצרכניסט הפזרן, לשם השוואה, אין את הידע והכלים שמאפשרים לו לנהל את המשאבים העומדים לרשותו (זמן וכסף) באופן יעיל. כתוצאה מכך, התשואה על ההון שלו (=איכות החיים שהוא מפיק מהמשאבים הלללו) נמוכה יותר. הוא רוכש מוצרים ושירותים יקרים או מיותרים, ומפיק מהם איכות חיים נמוכה ביחס לעלות. במילים אחרות, הצרכניסט  מקבל פחות מכל שקל / יחידת זמן שהוא מוציא.

בעיני, זה מקור לשחיקה אמיתית!

אז מה בכל זאת אפשר לעשות אם אתם חווים "שחיקת חסכנות", ומרגישים שסגנון החיים החדש שאימצתם מעייף אתכם?

זכרו מדוע אתם עושים זאת 

ובכן, הדבר החשוב ביותר, בעיני, הוא לזכור בכל עת מדוע אתם חוסכים. לא סתם בחרתם לחתור לעצמאות כלכלית. סביר להניח שיש סיבה טובה מאחורי הבחירה הזו.

אולי הגעתם למסקנה שאתם רוצים לבלות זמן רב יותר במחיצת המשפחה, ולצמצם את מיקור החוץ של גידול הילדים שלכם.

אולי בעיית בריאות כלשהי גרמה לכם להבין שזמנכם עלי אדמות מוגבל, ושמוטב לנצל אותו מחוץ לכותלי המשרד.

אולי יש פרויקט (לא רווחי) שתמיד רציתם ליזום, ואתם רוצים להיות מסוגלים לממש אותו ללא דאגות כלכליות.

במילים אחרות – החסכנות איננה מטרה בפני עצמה.  היא אמצעי להשגת מטרה נשגבת יותר. בכל פעם שאתם מרגישים ש"הקרבתם" את תענוגי החיים, נסו להיזכר במטרה הזו.

במקרה שלי, הסלידה העמוקה מתרבות הקריירה היא שהובילה אותי לבחור בסגנון החיים הזה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להירקב 10 שעות ביממה בתוך כוך משרדי, ולעשות פחות או יותר את אותם הדברים במשך 50 מתוך 52 שבועות בשנה, 5-4 עשורים ברציפות. מאסתי בלו"זים הנוקשים, בדד-ליינים, במספר המוגבל של ימי החופשה (שעצם ניצולם, בחברות מסוימות, משול לתקיעת גרעפס בשולחן האוכל: קורה מדי פעם, אבל מצופה ממך להתבייש מזה), מהמשובים, מהערכת העמיתים, מהחובה להתאים את עצמי ל-"רוח החברה", ומעל לכל – מהעמדת הפנים שהסלמנדרות הארסיות והחלקלקות שחלקו עמי את המרחב המשרדי במשך רוב שעות הערות שלי הם החברים הטובים ביותר שלי.

אם הרגשתי אי פעם תחושה של שלילה עצמית והקרבת קורבן, הרי שהיא נבעה מהקרבת הזמן שלי עלי אדמות. בהשוואה לשחיקה שחוויתי בעבודה, סירי המג'דרה והחיים ללא רכב פרטי הם במידה רבה  non-issue.

חסכנות אגרסיבית, שבצידה השקעה נבונה, אפשרה לי פתח מילוט מהמבוך המעגלי של עבודה-מסעדה-קניון-בית-עבודה וחוזר חלילה. ככל שהלחץ בעבודה גבר, כך הרצון לחסוך התעצם.  אני זוכרת שנהגתי לומר לעצמי שאם לא אקנה את X, אוכל להקדים את הפרישה שלי ב-Y חודשים. זה הפך למעין משחק – ומשחקים, כידוע, הם דרך מצוינת להגביר מוטיבציה.

אולי יהיה מעט יומרני לטעון שהחסכנות היא הדרך אל האושר — אבל לפחות בחוויה שלי, היא בהחלט הדרך למזעור סבל.

זכרו שיש מי שמרוויח

דרך נוספת  למזער את "שחיקת החסכנות" היא לעקוב לאורך זמן אחר התוצאות שלה בפועל.

הרי יש שכר בעד עמלכם – מבט חטוף בחשבון הבנק התופח שלכם יוכיח זאת.  יש מישהו שמרוויח בענק מהגישה החסכנית שאימצתם – והמישהו הזה הוא ה"אני" העתידי שלכם. בעוד שהצרכניסט הטיפוסי מתמחה בלדפוק בשיטתיות את העתיד שלו – אתם עושים את ההיפך המוחלט. אתם חוסכים כסף, ומקבלים תמורתו חירות, זמן פנוי, והרבה מאוד הזדמנויות.

הפידבק החיובי הזה מתעצם כשנותנים למספרים לדבר. כשהמינוס נעלם והופך לפלוס, וכשהפלוס הקטן נעשה פלוס משמעותי, מתגבשת התובנה שהחסכונות שלכם הם יותר מדלק שממתין להישרף – זהו החומר שממנו עשויה החירות שלכם. הזיקה בין זמן לכסף הולכת ונעשית ברורה יותר. אתם מתחילים לחשוב על הנכסים שלכם במונחים של משך הזמן שתוכלו לחיות מהם מבלי לחזור לעבוד.

חסכתם 100,000 ש"ח? ובכן, אם אתם מבזבזים 100,000 ש"ח בשנה, זאת אומרת שחסכתם שנה שלמה מהחיים מבלי שתצטרכו לעבוד. הצלחתם להתייעל ולחתוך את התקציב שלכם ל-50,000 ש"ח בשנה? זאת אומרת שהחסכונות שלכם שווים כעת שנתיים של חופש! ואם תצליחו לקצץ את התקציב השנתי ל-25,000 ש"ח, ובכן, ה-100,000 ש"ח הללו שווים עכשיו 4 שנים שלמות מחוץ למרוץ. אם תצליחו לחסוך סכום השווה ל-25 שנות מחייה – אתם חופשיים, לנצח (*).

אם כל זה לא נותן לכם דחף להמשיך ולהתייעל, אני לא יודעת מה כן. ככל שהמומנטום גובר, השאיפה הזו מתחזקת. שוב – יש כאן היבט של גיימיפיקציה – להפוך את התהליך למעין משחק, שבו ככל שמבזבזים פחות פורשים מוקדם יותר. וכמו בכל משחק – מרגע שאתם בפנים, קשה שלא להנות ממנו.

(*) לפי כלל ארבעת האחוזים, הנשען על שיעור משיכה קבוע של 4% בשנה מתיק ההשקעות. יש הסבורים שכלל ארבעת האחוזים מסוכן מדי בסביבת ריבית נמוכה, ולכן דוגלים בכלל שלושת האחזוים, הנשען על שיעור משיכה קבוע של 3% בשנה מתיק ההשקעות.

לחץ חברתי

יש קוראים שמספרים לי שהשחיקה שלהם לא נובעת מהחסכנות עצמה, אלא דווקא בגלל החשש מתגובות שליליות מהחברה הסובבת.

וזה מובן – אחרי הכל, לחץ חברתי – או ליתר דיוק, חרדת מעמד – הוא אחד ממחוללי הצרכניזם החריפים ביותר.  אנשים חשים אשמה צורבת רק משום שבזבזו כסף על משפחה לליל הסדר, או כי לא נעים להם לדחות הזמנות לחתונות של כל חבר-פייסבוק והאוגר שלו, או כי הם מרגישים חובה מוסרית להגיע למסעדה עם העמיתים לעבודה ולשלם 400 שקל על פלטת גבינות ויין.

ובכן, הוצאות כפויות מהסוג הזה יתרחשו מפעם לפעם. אין טעם לשקוע בדיכאון בגללן. מצד שני, כדאי להפעיל שיקול דעת, ולהגיע אך ורק לאירועים של אנשים שבאמת יקרים ללבכם. לגבי כל היתר – פתחו עור של פיל, שחו נגד הזרם, ושיישרף העולם.  לאף אחד אין זכות טבעית לקבל מתנה.  העובדה שישנו תכתיב נורמטיבי-תרבותי לעשות את זה, לא הופכת את התופעה למוצדקת.

אם תצייתו באופן עיוור לנורמות חברתיות-פיננסיות מטופשות, סופכם יהיה שתמשיכו לעבוד עד גיל 70 – בהתאם לאותן נורמות בדיוק.

קחו את הזמן

 שחיקה עלולה לנבוע גם מהתלהבות יתר. למרות חיבתי העזה לשינויים רדיקאליים ומיידיים, אני מכירה בכך שמי שינסה לאמץ את כל השינויים שמוצעים בבלוג הזה מהר מדי, ללא הכנה מוקדמת,  עלול למצוא את עצמו עם הלשון בחוץ ועם תחושה עזה של שלילה עצמית.

לכן, דרך אחת להפחית שחיקה היא לקחת את הזמן. אל תנסו לעבור למקום קטן יותר, למכור את שתי המכוניות, להיפטר מכל הג'אנק הצרכני ולהעמיס את המזווה שלכם בדליים של קטניות תוך פחות משבוע.

כדאי לרווח את הצעדים הללו, ולהתרגל  לכל אחד מהם עד שהוא הופך ל"נורמלי" החדש. סגנון החיים החלופי שלכם ייבנה בשלבים, כמו פסיפס, כאשר המוקד יהיה חיסכון והשקעה ולא בזבוזים וצריכה.

השינוי ההדרגתי הזה יאפשר לכם להבין שלמרות הקיצוץ, אינכם סובלים. רמת האושר שלכם לא פחתה. במקביל, תבחינו בכך שחשבון הבנק שלכם שמן יותר, התלות שלכם באחרים – קטנה יותר, והדאגות הפיננסיות הופכות בהדרגה לנחלת העבר. כל אלה צפויים להעלים כל זכר לתחושת השלילה העצמית, אם הייתה כזו.

הערה: אנשים שנמצאים במינוס עמוק, ובמיוחד כאלה שגוררים חוב צרכני נושא ריבית דו ספרתית (לחברות האשראי למשל)  — אינם  רשאים להנות מהפטור הזה. אנשים כאלה  מוכרחים לנקוט בצעדים דרסטיים ומיידיים לחסל את החוב הזה, ויפה שעה אחת קודם.

לא לחתוך עמוק מדי

הרעיון הוא לא לסבול כדי להגיע לעצמאות כלכלית, אלא ליצור סגנון חיים גמיש וסתגלני יותר, שעולה בקנה אחד עם מה שבאמת חשוב לכם בחיים.

אם החיסכון גורם לכם לסבול, כנראה שרמת ההוצאות אינה הולמת את רמת האושר שלכם. במילים אחרות – לא החסכנות גורמת לכם לסבל, אלא קמצנות לא רציונלית.

הפואנטה מאחורי אורח חיים חסכני היא להשיג את אותה איכות חיים ברמת חיים נמוכה יותר. אם אתם חשים תחושת שחיקה בעקבות המעבר לאורח חיים כזה, יתכן שחתכתם עמוק מדי, מעבר לשומן, עד כדי שהירידה ברמת החיים פגעה באיכות החיים.

זה אומר, במילים אחרות, שהגעתם (וחרגתם מעבר) ל-"סף הכאב" שלכם, ושעליכם להוסיף קצת שומן לתקציב העצמות היבשות שלכם.

הפתרון כאן פשוט: נתחו מחדש את מכלול ההוצאות שלכם, זהו את הקיצוץ שהסב לכם את הכאב הרב ביותר, ובטלו אותו. כלומר – הגדילו את התקציב שלכם. המשמעות כמובן תהיה הארכת משך הזמן שיידרש עד לעצמאות כלכלית – אבל זה בסדר. הרעיון הוא לא לסבול ולא להפסיק להנות מהחיים בשלב הצבירה. בהחלט יתכן שאתם מבזבזים מעט מדי, ואם זה המצב – בהחלט ראוי לתקנו.

חיסכון אגרסיבי איננו חיסכון אובססיבי. חשוב לשמור על גמישות מחשבתית ותודעתית.. אל תתנו לשאיפה להרוויח יותר, או אפילו לבזבז פחות, להגדיר את מי שאתם. הבינו מהי רמת ההוצאות שבאמת הופכת אתכם למאושרים יותר, וסגלו את תקציב ההוצאות שלכם בהתאם.

רוב האנשים, יגלו, לדעתי, שרמת ההוצאות האופטימלית נמוכה בהרבה מכפי שתיארו לעצמם.