משקיעי כל הארצות – התאחדו! - הסולידית

לפני כמה ימים שמתי לב לזינוק חריג למדי בתעבורת גולשים מרוסיה ואוקראינה לבלוג הזה.

Привет!

לקח לי זמן לקשר את התופעה הזו לפוסט הקצר שפרסמתי בפייסבוק לרגל ה-1 במאי. הפוסט הזה, כך מסתבר, תורגם לרוסית ושותף על ידי עשרות יוצאי חבר העמים לשעבר, ומשם כנראה שהגיע לקבוצות פייסבוק ברוסיה.

מעניין שכנגד הפופולאריות הזו, אותו פוסט בדיוק עורר זעם קדוש בקרב חלק לא מבוטל מעוקבי הצעירים, ילידי הארץ.

הדיכוטומיה הזו לא מאוד מפתיעה. לא יהיה מוגזם להניח שהזיכרון הקולקטיבי הנלווה לחיים תחת משטר סוציאליסטי – או היעדרו – משפיע באופן עמוק על עולם הדימויים.

כשישראלים צעירים שומעים היום על "סוציאליזם", הם נוטים לקשר אותו באופן טבעי לשיוויון, צדק, רווחה ומאבק חברתי – לא לדיכוי ממשלתי, שלילת חירויות וחיי מחסור.  הם חושבים על שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר ודפני ליף — לא על צ'אוצ'סקו, מאו וסטאלין. הם חושבים על שוודיה ופינלנד — לא על יוגוסלביה ורומניה.

בד בבד, המילה "קפיטליזם" הפך לשם נרדף לניצול, שחיתות, התעמרות ואנוכיות. זה כבר לא הכוח שחילץ את האנושות מתהומות העוני הטרום-תעשייתיים, אלא ג'ונגל פרוע, שוק עבדים מודרני, המנוהל על ידי "חתולים שמנים" חמדנים וחסרי מוסר.

קפיטליזם זה לא האייפון שבכיס, או חשבון הטוויטר המתריס, או המיזם השמונה-מאתיימי שממתין לאקזיט – אלא בנקים מרושעים, בורסה מושחתת, טייקונים שלא יודעים שובע, והמון ילדים סיניים אומללים שתופרים כדורי-רגל בעולם השלישי.

בין "קפיטליזם" ל-"קפיטליסטים"

התופעה הזו מלמדת על אתגר שיווקי-מיתוגי שהתפיסה הקפיטליסטית מתמודדת איתה כבר שנים. אבל מתחת לפני השטח, נראה שקיימת בעיה עמוקה יותר.

חלק גדול מהדיונים בין תומכי הקפיטליזם למתנגדיו מתמקד ברובד האידיאולוגי בלבד. כתוצאה מכך הם נוטים להידרדר עד מהרה לוויכוחים בעלי צביון כמעט דתי, כשכל צד מתבצר בעמדותיו ושופט את האחר על משקל מוסרי.

אני מודה שאני עצמי נוטה ליפול במלכודת הזו מדי פעם.

הבעיה היא שויכוחים כאלה נוטים להחמיץ את ההבחנה הקריטית שבין הקפיטליזם כאידיאולוגיה לבין הקפיטליזם כפרקטיקה.

בעוד שקפיטליזם הוא שיטה כלכלית הדוגלת בבעלות פרטית על אמצעי הייצור, תחרות בשוק חופשי, צמצום המעורבות הממשלתית בשוק ובחופש הבחירה של הפרט, קפיטליסט הוא כל אדם שפועל במסגרת השיטה הזו, צובר הון (קפיטל) ומשתמש בו כדי להשיג בעלות על אמצעי ייצור, שבתורם מייצרים לו הון נוסף.

כל אדם שחוסך חלק מהכנסתו ומשקיע אותה בנכס המניב הכנסה – מניות, אגרות חוב, דירה להשקעה, מתן הלוואות — הוא קפיטליסט, ולא משנה מהן עמדותיו האידיאולוגיות.

משמעות ההבחנה הזו היא שאדם יכול לנהוג כקפיטליסט, מבלי לאמץ באופן מלא את האידיאולוגיה הקפיטליסטית.

אני, לדוגמה, קפיטליסטית בפרקטיקה, משום שחסכתי המון כסף, סיכנתי אותו, השקעתי אותו, והיום אני חיה מההכנסה שמניבים הנכסים שבבעלותי. בד בבד, אני מתנגדת לצרכנות מופרזת, להתמחות צרה ולשיעבוד לתרבות הקריירה – שלושה ערכים שבלעדיהם הקפיטליזם, כשיטה מודרנית, לא יכול להתקיים.

הטרגדיה היא שיש אנשים שתיעובם האידיאולוגי כלפי הקפיטליזם כה עמוק, עד שהם מסרבים לנהוג כקפיטליסטים, או לכל הפחות לאמץ את התודעה המתאימה כדי לצבור הון ולהשקיע אותו.

עצוב לומר שהגישה הזו רווחת בקרב חלקים מסוימים מקרב מה שמכונה "דור ה-Y". הם אולי מכירים בעובדה שהעולם קפיטליסטי, אבל במקום להסתגל לשיטה ולנצח אותה במגרש שלה (כלומר, להנות מהפרודוקטיביות האדירה של הקפיטליזם כמשקיעים, ולא כצרכנים) הם מעדיפים להתלונן על בעלי ההון, להתמכר לפנטזיות ילדותיות, או לתמוך בפוליטיקאים סמכותנים שמבטיחים לשנות את השיטה מגבוה.

אם מרקס היה קורא את הסולידית

הטענה שלי, בתמצית, היא שכדי להגיע לחופש כלכלי בעולם קפיטליסטי, אין מנוס מלאמץ תודעה קפיטליסטית וליישם אותה בפרקטיקה.

אחת הדרכים לבסס את הטענה הזו היא לנסות לקרוא את הבלוג הזה דרך מבטו הנוקב של אבי הקומוניזם, קרל מרקס.

אחד הרעיונות המרכזיים שתבע מרקס ב-"Das Kapital" הוא "תאוריית הערך של העבודה".

בתמצית,  מרקס הניח שערכו של מוצר שווה לערכה של העבודה שנדרשה כדי לייצרו.

נניח שיש לי מפעל נעליים. אני קונה עור ב-50 ש"ח, ומעסיקה סנדלר תמורת 100 ש"ח נוספים כדי שיכין ממנו נעל. מרקס יטען שהמחיר ההוגן של המוצר המוגמר צריך להיות בדיוק 150 ש"ח. כל שקל נוסף, כלומר, כל רווח, מבטא גניבה הן מהפועלים והן מהצרכנים.

הרווח הזה, לפי מרקס, הוא למעשה "ערך שדוד": הפועל עובד, ובעל ההון מרוויח מעמלו. הניצול הזה, לטענתו, הוא המאפיין העיקרי והעקבי של היחסים בין הבורגנות לפרולטריון לאורך ההיסטוריה. הדרך היחידה למנוע את "הניצול", לדבריו, היא להפקיע את אמצעי הייצור – המפעלים, ההון, התשתיות, חומרי הגלם, כל מה שיכול לייצר הכנסה –מידי הבורגנות, ולהעבירם לידי הפרולטריון, הקולקטיב או המדינה (*).

(*) התפיסה הזו, כמובן, אווילית להחריד. רווח בכלכלה מודרנית הוא הגמול עבור סיפוק הביקוש. תאוות הרווח האישית היא המנוע שמביא להתחדשות ולקידמה טכנולוגית בכל תחום אפשרי. כל חברה שניסתה באופן מלאכותי לדכא את תאוות הרווח נתקלה בשווקים לא יעילים, במחסור ובהיעדר יכולת לספק את הביקוש.

לענייננו, אם העבודה היא הדבר היחיד שיש בצידו ערך, אזי סגנון החיים "הסולידי", המקדם חירות כלכלית אישית (=אי תלות בעבודה בשכר) דרך הכנסה פסיבית מנכסים מניבים, הוא כנראה הדבר הנצלני והקפיטליסטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

אחרי הכל, "הסולידי" אוגר מסות של הון, שאותו הוא משקיע בעסקים (דרך רכישת מניותיהם בשוק החופשי). העסקים הללו מעסיקים עובדים, שבהיעדר הון משלהם, נאלצים למכור את כוח העבודה שלהם כדי להתפרנס.

התוצאה היא ש"הסולידי", כקפיטליסט שפועל למטרת רווח, מרוויח את לחמו מניצול הערך של כוח העובדה של העובדים. במקום למכור את כוח העבודה שלו תמורת כסף, הוא מסכן את הונו תמורת כסף. כלומר, הכסף שלו עובד במקומו.

במשקפיים מרקסיסטיות, צבירת הון והשקעתו הופכות אתכם לחלק אינהרנטי מהמעמד המנצל. לא רק שאתם בוגדים באחיכם למעמד העובדים – אתם נותנים חסות לשיטה הנצלנית, מנכסים לעצמכם את הערך שנוצר מעבודתם של אחרים, והופכים ממנוצלים למנצלים, ממשועבדים לנוגשי העבדים.

סוציאליסט קיצוני יעדיף לפיכך מהפכה, שינוי אקטיבי ויסודי של המערכת, ולא השתתפות פעילה במסגתרה באופן שנועד להשיג, רחמנא ליצלן, רווח אישי. ההיסטוריה של המאה ה-20 הוכיחה בינתיים שטיבן של מהפכות כאלה נוטה להיכשל.

בשונה מהמודל הקפיטליסטי, הסוציאליזם על גווניו השונים לא מציע חלופה מעשית, פרקטית, תלויית-פרט, שבאמצעותה יכול האדם, כיחיד, להגיע לחופש כלכלי בכוחות עצמו. הסוציאליזם, אחרי הכל, תובע תלות עמוקה של הפרט בקולקטיב. שינוי, לפיכך, יתכן רק באמצעות שינוי של השיטה עצמה.

זו הסיבה שהדרך המעשית היחידה, כאמור, להגיע לחופש כלכלי במערכת קפיטליסטית, היא, ובכן, להיות קפיטליסט.

איך להיות קפיטליסט ב-5 צעדים

אז הבנו למה צריך להיות קפיטליסט. שאלה לא פחות חשובה היא איך לעשות את זה?

אפשר לשרטט 5 שלבים בסיסיים.

I – צברו הון.

כדי להיות קפיטליסטים, אתם זקוקים להון (קפיטל).

איך לצבור הון? בתמצית: הוציאו (הרבה) פחות ממה שאתם מכניסים, והשקיעו את ההפרש בתבונה.

מרגע שמבינים שיש דרכים נוספות לפתור בעיות מלבד שימוש בכסף, ומפתחים את המיומנויות הרלוונטיות ואת כושר המחייה הדרוש, אפשר להפיק תועלת רבה יותר מכל שקל שיוצא מהארנק. אחת האירוניות המשעשעות של החיים היא שאם לא תבזבזו את כל ההכנסה שלכם, סופכם שתצברו עושר.

נסו ותיווכחו.

להבדיל, הפרולטריון מבזבז את רוב כספו על התחייבויות שוטפות (כמו משכנתא ב-90% מינוף וריבית על כרטיסי האשראי) או על "נכסים" שרק יורדים בערכם (מכוניות, גאדג'טים), ונוטה לשרוף כל שקל עודף שהוא מקבל על סיפוק מיידי. כתוצאה מכך הוא לא צובר הון. מכיוון שאין לו הון משלו, הוא פונה לאדם שאמצעי הייצור בבעלותו – הקפיטליסט – ומבקש למכור את זמנו ומרצו תמורת שכר.

II – השיגו בעלות על אמצעי הייצור

"מהו מעמד הפועלים, אחי העובדים? למעמד הפועלים שייך כל מי שעובד בתמורה למשכורת. זכרו, מעמד אינו מוגדר לפי הכנסה, אלא בהתאם ליחסו של הפרט לאמצעי הייצור. אם אמצעי הייצור אינם בידכם, אם מקום העבודה שלכם אינו בבעלותכם, אם אתם מוכרים אנרגיה תמורת כסף כדי להשיג משכורת, אין זה משנה אם אתם מרצים באוניברסיטה או פועלים בשוחות –  אתם שייכים למעמד פועלים – ומוטב שתתגאו בכך."  —יוטה פיליפס, מנהיג פועלים אמריקני.

"אמצעי הייצור" הם שם כולל לכל האמצעים הטכנולוגיים, חומרי הגלם, מוצרי הביניים, המפעלים, המבנים וכן הלאה, העומדים לרשות האדם כדי לייצר מוצרים וסחורות. מרקס סבר, כאמור, ששלב הכרחי בהתפתחותה של החברה האנושית מהקפיטליזם המנוון לקומוניזם המתקדם והפרוגרסיבי כרוך בהעברת הבעלות על אמצעי הייצור מידי מעטים – לידי הכלל.

מרקס הלין על כך שבהיעדר אמצעי ייצור, הפועל חסר ההון נדרש למכור את כוח העבודה שלו לקפיטליסט בתמורה לשכר עבודה. וצריך להודות — לפועל יגע כפיים במאה ה-19 לא היה סיכוי מעשי לרכוש ספינה, מפעל פחם או מסילת רכבת. אפקטיבית, הוא היה משועבד לבעל ההון.

אלא שהדברים השתנו מאז באופן דרמטי.

"שוק המניות חיוני לקיומו של הקפיטליזם והזכות לקניין פרטי. משמעותו היא שיש שוק מתפקד להחלפת בעלות על אמצעי הייצור. לא תיתכן בעלות פרטית על ההון ללא שוק מניות. לא יתכן סוציאליזם אמיתי עם שוק מניות מתפקד." –לודוויג פון מיזס.

במהלך המאה ה-20 התחולל תהליך שניתן לכנותו "הדמוקרטיזציה של ההון", שהגיע לשיאו עם התבססותו של שוק המניות המודרני. אמצעי הייצור לא רוכזו עוד בידיהם של אצילים ובעלי אדמות, אלא בידי תאגידים. התאגידים הללו הנפיקו מניות לציבור, ובכך אפשרו לכל פועל שהפרוטה בכיסו לרכוש בעלות חלקית בזכויות ובשליטה בתאגיד.

המשמעות היא שאם אני, כפועלת ענייה, מעוניינת להשיג שליטה על אמצעי הייצור —  למשל, מכרות זהב, אסדות קידוח נפט, או חוות שרתים – אני יכולה לקנות מניות של תאגידים שאמצעי הייצור הללו מצויים בבעלותם החוקית. כך, בעקיפין, אני זכאית להנות מהערך הכלכלי שיניבו אמצעי ייצור אלה.

ההתפתחות הזו שומטת את הקרקע מתחת להתנגדות העיקשת ביותר של מרקס וממשיכי דרכו לקפיטליזם. מרקס חש שהקפיטליסט הוא "טפיל" על הערך שמייצר הפועל – אבל ראו איזה פלא: כעת הפועל עצמו יכול לחסוך, להשקיע בעסקים, ועל ידי כך לשחרר עצמו מהניצול – ולהפוך לחלק מהבורגנות, שהכנסתה אינה תלויה בעבדותה.

שוק המניות מצמצם אפוא את הפער בין בעלי ההון לבין הפועלים, בכך שהוא יוצר זהות אינטרסים ביניהם. כאשר בעל ההון מרוויח, הפועל, שמחזיק את מניותיו, מרוויח גם הוא.

כך מביא שוק המניות לצמצום הפערים בחברה. סבורים שהבנקים נהנים מיתרון לא הוגן? הצטרפו לחגיגה וקנו מניות של הבנקים. סבורים ש"הגז הוא של כולנו"?  תנו לאמירה תוקף משפטי וקנו את התאגיד שמתפעל את אסדת הקידוח.

רוצים לקנות חתיכה מכל תאגיד ציבורי שנסחר בשוק? קרן מחקה תאפשר לכם לעשות את זה.

"לפועלים – אמצעי הייצור!", קראו המרקסיסטים, ולכך אני משיבה: "אמן!"

III – קחו סיכונים מחושבים – ונהלו אותם

כשהפועל חותם על חוזה עבודה, הוא לא נוטל כל סיכון. הוא יודע ששכרו מובטח, ויגיע בכל חודש, ללא כל קשר לרווחי המעסיק – ממש כמו אגרת חוב.

הקפיטליסט, לעומתו, נוטל 100% מהסיכון. לעתים הסיכון הזה מתממש – ואז הוא נותר בחוסר כל. לעתים הסיכון לא מתממש – ואז הוא לוקח את כל הקופה (שזה אומר — הרבה יותר מהפועל), כפיצוי על עצם הנכונות לקחת סיכון. (*)

(*) מאחר שקשה לראות סיכון שלא התממש, פרולטריון מוסת על ידי סוחרי קנאה מקצועיים עלול לראות בהצלחתו הפיננסית של הקפיטליסט ביטוי של מזל במקרה הטוב, או של עושק במקרה הרע.

הקפיטליסטי מבין את הקשר ההדוק בין סיכון לתשואה, ויודע שהאחד לא קיים ללא האחר. לכן, הוא מנהל את הסיכון בדרך הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת: פיזור.

הקפיטליסט מפזר את הונו בין נכסי השקעה שונים (פיזור אופקי) — מניות, אגרות חוב, נדל"ן, מזומן, הלוואות, מתכות יקרות, עסקים שונים ועוד. כך, הוא יכול להבטיח שבמקרה של קריסה של נכס אחד, לא כל הונו יימחק. בנוסף, הוא דואג דואגים לפיזור בתוך כל נכס (פיזור אנכי) – למשל, מניות בארה"ב, באירופה, בישראל, בשווקים מתעוררים ועוד.

מעבר לגיוון הנכסים, הקפיטליסט דואג גם לגיוון מקורות ההכנסה שלו. הוא מבין שהדבר המסוכן ביותר שאפשר לעשות הוא לתלות 100% מההכנסה בגחמותיו של מעסיק יחיד. מאחר שהקפיטליסט מייחס ערך גבוה לזמנו, הוא לא שש למכור אותו תמורת כסף. לכן, הוא נוטה ליצור מקורות הכנסה פסיביים,  שלא מחייבים מכירת זמן ומאמץ תמורת כסף. דיבידנדים ממניות, ריבית מאגרות חוב והלוואות, הכנסות משכר דירה, תמלוגים מיצירות וספרים, השכרת שטחי פרסום בנדל"ן המקוון שבבעלותו (ראו: איך לפתוח בלוג), ועוד כיד הדמיון.

גיוון מקורות ההכנסה מקטין את הסיכון, ובמקביל תורם באופן ישיר לעושרו של הקפיטליסט. הכסף ממקורות ההכנסה החלופיים נחסך (מומר להון), וזורם שוב למקורות שמייצרים הכנסה נוספת.

כך הכסף עושה כסף, והכסף שעושה הכסף – עושה עוד כסף. אם תהיתם מה הסיבה שהעשירים נעשים עשירים יותר, הרי היא לפניכם.

IV. למדו לסמוך על עצמכם

קפיטליסט אמיתי לא זקוק לאף אחד – ודאי שלא לממשלה טובה ומטיבה – שתחזיק את ידו ותלווה אותו בכל צעד ושעל.

זו הסיבה, אגב, שטייקונים ומוסדות פיננסיים שנסמכים על חבילות חילוץ ממשלתיות משקפים את ההיפך המוחלט מקפיטליזם – שביסודו מבוסס על על הישענות עצמית, נטילת סיכונים ונשיאה באחריות אישית.

שחיתות, וקפיטליזם מושחת בפרט, נוצרת בתפר שבין השוק הפרטי למגזר הציבורי, וככל שההתערבות הממשלתית גסה יותר, כך השחיתות נוטה להיות עמוקה יותר.

הקפיטליסט לא זקוק ל"מנהל סיכונים" חלופי שיטול סיכונים במקומו, ובעשותו כן יפגע בחירותו. הוא מאמין שהשוק החופשי – ולא הממשלה – הוא הדרך הטובה ביותר להקצות משאבים ולפתור בעיות. הממשלה, והמגזר הציבורי, להבדיל, משקפים דרך גרועה מאוד לעשות את זה.

הקפיטליסט יודע, לפיכך, שעליו לשמור כמה שיותר מכספו בידיו. החוק מצווה על כולנו לשלם מיסים, ואני חלילה לא מעודדת השתמטות פלילית מחובה זו. אני כן סבורה שעל כל אדם – וקפיטליסט בפרט – לעשות ככל שמתיר לו החוק כדי להקטין את חבות המס שלו למינימום האפשרי.

V. היו גאים

תאוות הרווח, שמותקפת חדשות לבקרים בתותחים מוסריים ומוסרניים,  היא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם.

אל תתביישו בה.

הקפיטליסט אמנם פועל מתוך אינטרס עצמי ורצון להתעשר – אולם דווקא אינטרס אנוכי זה מביא ליצירת כמויות אדירות של עושר אמיתי, ריאלי, שתורם לרווחה החברתית. בעולם ללא משקיעים תאווי רווח, לא היו רכבות, תרופות או רשתות חברתיות.

היו גאים להיות קפיטליסטים. החסכונות שלכם מובילים ליצירת עושר, ובמקביל מפנים זמן פנוי שבו תוכלו לתרום לחברה באופן אחר.

זכרו שבשוק חופשי ותחרותי, הקולקטיב – ציבור המשקיעים המאוחד – הוא שמכריע מי שולט על אמצעי הייצור. הוא לא עושה זאת באמצעות כפייה סוציאליסטית מתכוננת ואלימה, הלוקחת מכיסו של X ומעבירה לכיסו של Y. במקום זה, הוא משתמש בחופש הבחירה שלו כדי "להצביע" באמצעות הארנק שלו.

כך, למרבה האירוניה, דווקא שוק חופשי ומשוחרר מכבלי הרגולציה יתן לשמאל הכלכלי את מה שהוא (טוען שהוא) רוצה:  חברה צודקת, שבה שיתוף פעולה חופשי בין אנשים מסדיר את חלוקת אמצעי הייצור לטובת הכלל.

משקיעי כל הארצות  – התאחדו!