להתכונן לגרוע מכל - הסולידית

"הסולידית היא חרטטנית. ילדה שלא חוותה כלום בשוק ההון, עם אפס נסיון חושבת שהמציאה את הגלגל מחדש. שנה שעברה כבר היתה לה תשואה שלילית, אבל החסידים מתנחמים שפחות שלילית משאר השוק, העניין הוא שהיא צריכה למשוך מזה כסף בכל מקרה למחיה, מה ששוחק את התיק ומגדיל את התשואה העתידית שהיא תזדקק לה. קיצור, אוסף הוזים שחושבים שיש סיכוי לתוכנית ההזויה שלה אם הם רק יתכלבו 20 שנה וצפויים להתאכזב קשות." (מגיב אנונימי). 

דרך נפוצה לשכנע – את עצמך ואת קהל שומעיך – שלרעיונות בבלוג הזה אין  כל תוקף, היא לתאר את הבלוג במונחים של "שיווק חלומות", או ליתר דיוק — בלון לפני פיצוץ.

לעבוד קשה, לחסוך באגרסיביות ולהשקיע בתבונה במהלך שנות העשרים, כדי שניתן יהיה לגדוע את התלות במשכורת ולפרוש מעבודה כבר בשנות השלושים?

שום סיכוי, טוענים המקטרגים.

וגם אם הסולידית במקרה הצליחה לעשות את זה, ואפילו אם המתמטיקה לצידה, ההצלחה שלה זמנית בלבד: כי הנה מגיע אירוע X שימחק את כל החסכונות שלה, ויחזיר אותה חיש מהר למציאות הנורמלית של תלות כלכלית ושיעבוד לאחרים.

הטיעון הזה, שחוזר על עצמו מדי פעם בפינות שונות של הבלוגוספרה והפורומספרה, אטרקטיבי משתי סיבות עיקריות:

1) האחת היא שבתרבות שסוגדת לאלילי הביטחון והנוחות, פחד מוֹכֵר. שיטה בדוקה לתקוע אדם במקומו ולמנוע ממנו להשתנות היא לשכנע אותו שהשינוי מסוכן, ושהנזק שהוא צפוי להניב עולה על התועלת.

2)השניה היא העובדה הפשוטה, שפרישה משוק העבודה, ההתנתקות מתלוש המשכורת והמעבר למחייה מנכסים מניבים (נדל"ן, שוק ההון, קרן פנסיה) לעולם תהיה כרוכה במידה של סיכון. הסיכון הזה — נכנה אותו "סיכון פרישה" – חל גם על פנסיונרים שפורשים "לפי הספר" בגילאים 70-60.  מובן ש"פנסיונרים" בני 30 שיצרו לעצמם אופק פרישה של 60-50 שנה חשופים לסיכון הזה שבעתיים.

סיכון הפרישה

אז מהו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, מבחינה אבסולוטית?

כנראה שאיפהשהו בין התפוצצות סופרנובה שתשחרר קרינת גמא בעוצמה כזו שתטגן כל מה שנמצא בכדור הארץ, לבין השתלטות של דעא"ש על הבדיחה המצחיקה ביותר בעולם.

ובכל זאת, כדי למקד את הדיון מעבר למחוזות אפוקליפסת הזומבים, נגדיר את "תרחיש האימים" לפורש הצעיר בתור התממשות של הסיכון שבמסגרתו הכסף שצברנו לפני הפרישה לא יספיק לכיסוי הוצאות המחייה שלנו בשנים שלאחר הפרישה.

 זה יכול לקרות ממגוון סיבות, שעלולות להשפיע לרעה על שווי הנכסים שלנו, מצד אחד, ו/או על רמת ההוצאות שלנו בפרישה, מצד שני.

מובן שבמהלך תקופה של 50 שנה עלולים להתרחש אין-סוף אירועים שעונים על ההגדרה הזו. כמות המשתנים רבה כל כל כך עד שלא ניתן למדל אותם באמצעות משוואה אלגנטית או גרף מצוחצח באקסל.

במקום למנות את כולם, אפשר לסווג אותם לשתי תתי קטגוריות מרכזיות של סיכון:

סיכוני מאקרו

אלו אירועים מערכתיים, שבדרך-כלל אינם בשליטתו של הפורש, המשפיעים לרעה על שווי הנכסים שלו, או לחלופין – על גובה ההוצאות שלו. דוגמאות בולטות:

סיכון שוק: הבורסה מתרסקת לתקופה ממושכת. התשואה הגרועה שוחקת את שווי נכסיו של הפורש ומביאה לכך שההכנסה מהם לא מספיקה לכיסוי הוצאות המחייה. הסיכון הזה עלול להיות חמור במיוחד, אם הבורסה מתרסקת דווקא בשנים הראשונות שלאחר הפרישה (ראו סיכון רצף התשואות).

סיכון אינפלציה: אינפלציה פירושה עלייה ברמת המחירים של השירותים והסחורות במשק, או לחלופין – ירידה בכוח הקנייה של השקל. כל פורש, צעיר כוותיק, ניצב בפני הסיכון שהאינפלציה תשחק את התשואה מהנכסים המניבים שבבעלותו, וכתוצאה מכך תפגע בכוח הקנייה של ההכנסה הפסיבית שלו ככל שחולפות השנים. לשם המחשה, גם אינפלציה "מתונה" יחסית בשיעור של 3% בשנה תרסק את כוח הקנייה שלכם ב-50% תוך 25 שנים.  וזה עוד בלי להזכיר היפר-אינפלציה נוסח רפובליקת ויימאר, זימבבווה או ישראל בשנות השמונים.

סיכון מדיניות ציבורית: ממשלות רבות יקומו וייפלו ב-50 השנים הקרובות. יש סיכוי לא רע שלפחות אחת מהן תקדם מדיניות ציבורית שתעמוד בסתירה מובהקת לאינטרסים של פורשים צעירים שחיים מהכנסה פסיבית. למשל, הממשלה עשויה להחליט שבמסגרת נסיונותיה לכונן "חברה צודקת והוגנת" יש להעלות את מס רווח הון ל-50%. תחומי הפנסיה והביטוח אף הם חשופים ל"תופיני הוגנות" מהסוג הזה. גרסה יותר רדיקאלית של הסיכון הזה תכלול הפקעה של רכוש בקנה מידה קולוסאלי.

סיכון חורבן: בתמצית, הרס פיזי של המדינה / האזור, שממוטט את המערכת העסקית המקומית ומסב נזקים פיננסיים חמורים.

סיכוני מיקרו

קיימת כמובן אפשרות (קלושה אמנם) ש-50 השנים הקרובות תתנהלנה על מי מנוחות, שמה שהיה הוא שיהיה, ושהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו, ללא אירועי מאקרו משמעותיים.

זה לא אומר שהפורש הצעיר חסין מפני סיכונים יחודיים לחייו האישיים.

הוא עלול לחוות במהלך פרישתו צרות שונות ומשונות, שיגדילו את הוצאותיו הרבה מעבר לתכנון המקורי, וכתוצאה מכך יביאו לריקון מהיר של החסכונות שצבר.

כמה מ"החשודים המיידיים" ברשימה הזו, לא עלינו:

• קטסטרופות רפואיות יקרות ומתמשכות,
• הידדרדרות למצב סיעודי
• תביעה משפטית
• מוות של בן משפחה
• צורך לתמוך כספית בבן משפחה
• נפילה לאי אילו תרגילי עוקץ והונאות
• גירושין יקרים ומכוערים.

מעל כל אלה, כמובן, חולש סיכון המיקרו האולטימטיבי, המאיים על כל אדם שמתכנן להפסיק לעבוד ולחיות מנכסיו: סיכון אריכות הימים. בתמצית, זהו הסיכון שתחיו יותר מדי עד שהכסף פשוט ייאזל בטרם עת. ככל שתוחלת החיים עולה, הסיכון הזה הולך ומחריף.

הערה: קחו בחשבון שהסיכונים הללו, כמו למשל התשואה העתידית משוק המניות, הם בגדר "נעלמים מוכרים", כלומר, דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים.

יש קטגוריה שלמה של סיכוני פרישה שהם בגדר "ברבורים שחורים", קרי, "נעלמים לא מוכרים",או דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

אירועים כאלה עשויים להשפיע על דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם: האם השיטה הדמוקרטית עדיין תמשול בכיפה בעוד 50 שנה? האם השקל יהיה שווה משהו? האם בכלל ישתמשו בכסף כאמצעי חליפין? האם תפרוץ מלחמת עולם שלישית? האם אנשים עדיין יקנו מזון בסופרמרקט, או שיאכלו אצות ים מתוך ברזים מיוחדים?

כריות האוויר שלי

בשלב זה אני מתארת לעצמי שיש קוראים שעכוזם מחופר עמוק בכיסא המשרדי.

אחרי הכל, כנגד חוסר הוודאות הזה, עצמאות כלכלית ופרישה מוקדמת כבר לא נראים כמו קוריוז אינטרנטי של בלוגרית עלומה, אלא כרשלנות של ממש, פזיזות הגובלת בחוסרת אחריות, משל היו ניסיון לחצות אוקיינוס סוער ברפסודה.

אלא שתגובה כזו, שביטוי מייצג שלה מצוטט בפתח הפוסט הזה, משקפת הבנה קונספטואלית לקויה למדי של המושג "עצמאות כלכלית" כפי שאני מתכוונת אליו בבלוג.

הרעיון הוא לא לצבור מסות של כסף, ולאחר מכן לשכב על זרי הדפנה ולצפות (או להתפלל) שהכסף הזה ידאג לי לעולמי עולמים. תפיסה כזו מתייחסת לעצמאות כלכלית מבעד למשקפיים קרייריסטיות, כאילו זה ה"סולם" האולטימטיבי שצריך לטפס בו אחרי סולם האקדמיה וסולם הקריירה.

התפיסה שלי מושתתת על ההבנה שחוסן מושלם או ביטחון מושלם הוא אשליה – ואשלייה מסוכנת.  כל השקעה יכולה לאכזב. כל תיק השקעות עלול להתרסק. כל אירוע קיצון יכול "למחוק" את כל מה שחסכתי.

לכן אני מתייחסת להון הפיננסי שלי כאל רכיב אחד בלבד מתוך מגוון רכיבים בהון הכולל שלי.

את הכסף שחסכתי עוטפות כמה שכבות של "כריות אוויר", שלמרות (ואולי בגלל)  שאין לרובן ערך כספי מובהק,  הן מאפשרות לי להתמודד טוב יותר עם אירועי קיצון בהשוואה לצרכנו-קרייריסט הממוצע.

–מכיוון שאני יודעת לחיות בצורה יעילה, ולהפיק מקסימום תועלת מכל שקל שאני מוציאה, אני מסוגלת לקצץ בחדות את הוצאות המחייה שלי אם אדרש לעשות זאת בעקבות משבר.  הגמישות הפיננסית הזו היא אחת התכליות של "תקציב העצמות היבשות". הגמישות הזו מאפשרת לי למשוך פחות כשהתיק מתכווץ, ולמשוך יותר כשהוא צומח.

–מכיוון שאני צריכה מעט מאוד כסף כדי לחיות, אני יכולה לכסות את כל ההוצאות שלי (ואפילו לחסוך) באמצעות שכר חודשי של צ'יפסרית במקדונל'ס או קופאית בשופרסל.  האגו שלי קטן מספיק כדי שאוכל למצוא ולקבל עבודות כאלה אם יתעורר הצורך.

–אני משקיעה זמן ומאמץ בפיתוח בסיס מיומנויות רחב, במאמצי עשה-זאת-בעצמך ובמיקור פנים. ההשקעה הזו לא רק שמוזילה את יוקר המחייה שלי ומפחיתה את התלות שלי בכסף; בתרחיש אפוקליפטי לחלוטין, סביר להניח שאוכל להמיר את המיומנויות הללו בכסף, או לפחות באוכל.

— אני לא ממוסמרת לאף מקום. אינני חייבת שקל לאיש, לא לממשלה, לא לבנקים, ולא לאף אדם או תאגיד אחר.  סגנון החיים שלי מאפשר לי חופש תמרון גאוגרפי — אינני כבולה בשלשלאות ברזל לדירה, לרכב, למקום עבודה, ל-5 טון של ג'אנק צרכני מיותר ברחבי הבית, או לבתי הספר של הילדים. לכך יש להוסיף זה דרכון זר (או לכל הפחות, מספיק כסף כדי להשיג דרכון זר). זו כרית ביטחון לתרחיש של איום חיצוני על חיי או רכושי.

–ההון הפיזיולוגי שלי הוא קריטי. הבריאות שלי היא נכס. אני מתעמלת,  אוכלת כמו שצריך, לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, לא הורגת את עצמי לאט עם מחלות-קריירה, ומנסה לשמור על עצמי במצב פיזיולוגי אופטימלי, במטרה להקטין את ההסתברות של קטסטרופה רפואית. כנדבך נוסף, יש לי ביטוח בריאות פרטי בסיסי ביותר שאמור להגן עלי מפני קטסטרופות כאלה אם יקרו (ע"ע תרופות מחוץ לסל). בנוסף, הצטיידתי במנה הגונה של סטואה שסייעה לי להפנים את עובדת היותי בת תמותה. המוות שלי הוא *לא* הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. גסיסה על פני כמה עשורים, לעומת זאת, היא עניין אחר.

–למרות שפרשתי, ההון האנושי שלי לא התפוגג. אני מסוגלת להשתמש בזמני הפנוי כדי לייצר הכנסה פסיבית שאיננה קורלטיבית לשוק ההון (הבלוג הזה, למשל). באופן טבעי, ככל שהפורש מתבגר היכולת הזו קטנה, אבל זה נכון לגבי פורשים "קלאסיים" בדיוק כשם שזה נכון לפורשים צעירים.

–רק רבע מתיק ההשקעות שלי מושקע במניות, וגם הוא מפוזר על פני אלפי חברות ברחבי הגלובוס, כדי להקטין ולגדר את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה אפשרית של התרסקות המערכת הפיננסית העולמית.

–למקרה שהמערכת הפיננסית העולמית אכן תקרוס, או שישראל תחווה היפר-אינפלציה, אני מחזיקה חלק ניכר מהתיק בנכסים ריאליים, זהובים, קרירים ונוצצים, שכנראה יהיו שווים לא מעט בתרחיש זה.

–כרבע מהתיק שלי נזיל, לכיסוי הוצאות גדולות ובלתי צפויות בטווח זמן מיידי.

–יש לי, ואני עדיין מפרישה, לקופת גמל, שצפויה להתחיל לשלם לי בגיל 60. אפקטיבית, זו דרך לפזר סיכונים דרך פיצול תקופות הפרישה לשניים: מגיל 30 עד 60 נסמכים על ההון הצבור, ומגיל 60 ואילך על החסכונות הפנסיוניים הקלאסיים.

קיצורו של דבר, אין פה נטילת סיכון מוגזמת, כפי שניתן אולי לחשוב בטעות.

אדרבה, יש כאן תכנון זהיר, מחושב, שתכליתו למקם אותי בפוזיציה של win-win: אם העולם ימשיך לשגשג, תיק ההשקעות שלי צפוי לצמוח לאזור ה-8 ספרות  (לפי מחשבון הפרישה firecalc) כשאגיע לעשור התשיעי בחיי. אם, לעומת זאת, ניאלץ לחזות בימי חיינו בגרסה מקומית של The Walking Dead, עדיין יהיה "ביקוש" גבוה לאנשים מיומנים שיודעים לפתור בעיות גם בלי לשלם כסף.

ועדיין, התשובה שלי לשאלות בסגנון "מה תעשי אם…" היא שאי-אפשר לצפות כל דבר, כל שכן לשלוט בכל דבר. המפתח הוא להכיר בכך שביטחון הוא אשליה, ולעשות את המקסימום במה שמצוי בשליטתנו כדי להסתגל טוב יותר למציאות ככל שניתן.

מי באמת מסתכן?

 יש אירוניה משעשעת בעובדה שדווקא אני, שיושבת על הרבה יותר כסף ממה שאני צריכה כדי לחיות,  חוטפת ביקורת על נטילת סיכון יתר מאנשים שמצבם הפיננסי שברירי כל כך עד שחודש או שניים ללא משכורת צפויים להכניס אותם לסחרור.

גם אם יתממשו כל איומי הסרטן, התאונות, הכורים האטומיים והמלחמות, בשום שלב לא נראה לי שאגיד "פאק, חבל שלא ביליתי עוד עוד 30 שנה בקיוביקל כדי לחסוך עוד קצת כסף…"

נניח שתיק ההשקעות שלי הופך לאבק, ואני מוצאת את עצמי עם שווי נקי שלי של 0 ש"ח, כלומר, במצב שבו אני חייבת לחזור לעבוד.

זה כמובן מאוד מבאס, אבל … במה זה הופך אותי לשונה מצרכניסטית טיפוסית?

כדי שהתיק שלי יגיע ל-0 ש"ח, דרוש זעזוע כה קיצוני בכלכלה העולמית, שכסף כנראה יהיה הבעיה הקטנה ביותר שלנו. האבטלה תזנק, קרוב לוודאי, ויהיה קשה מאוד למצוא משרה מלאה בשכר מתגמל שיממן את ההוצאות של הצרכניסט הטיפוסי.

אותו צרכניסט, הרי, זקוק להמון כסף כדי לחיות. בזמן שאני אטגן המבורגרים במרץ, הוא לא יוכל להתפשר על עבודה בשכר נמוך.

ואם תקום כאן ממשלה סטאליניסטית, הצרכניסט יבכה על מר גורלו, שעה שכל רכושו היקר מולאם על ידי נציגי האנושות הפרוגרסיבית. מצד שני, אף ממשלה לא יכולה להפקיע סוגים אחרים של הון, כמו מיומנויות וקשרים.

במקרה חירום פיננסי, הצרכניסט הטיפוסי בבעיה, משום שרוב ההון שלו נעול בחסכונות פנסיוניים שייפדו רק בגיל 60, או לחלופין – משועבד לדירה ממושכנת למחצה. הוא לא יכול להנזיל מזומנים כהרף עין. קטסטרופה עלולה לחייב אותו למכור את הבית, או להכריז על פשיטת רגל, או שניהם.

בתרחיש כזה, נדמה לי שעדיף להיות עני עם הכנסה קטנה, מאשר עני ללא הכנסה כלל.

המקרה הגרוע מכל

מנקודת מבטי, המקרה הגרוע באמת הוא לבזבז את החיים בגלל חוסר תעוזה — כשאנשים נצמדים מרוב פחד לעבודות שהם מתעבים, רק כי הם חוששים שסגנון חיים אלטרנטיבי יסב להם נזק.

זה בדיוק כמו אנשים שמעדיפים לשבת על הר לא פרודוקטיבי של מזומנים ולא להשקיע בנכסים מניבים,  או אנשים שמשלמים הון תועפות על ביטוחים מיותרים.

כמו שכתבתי בעבר: סיכון אפשר רק להמיר — לא להעלים.

יש סיכון אדיר בסלידה מסיכון, והתוחלת של הסיכון הזה כנראה גדולה יותר מכל סיכון אחר שנמנה בפוסט הזה.

טאלב כותב על כך ארוכות באנטי-שביר. כשאדם חי מתוך כוונה ברורה להימנע מסיכון, הוא עלול לאבד את החדות שלו, וכך להיות חשוף ופגיע הרבה יותר לאירועים בלתי צפויים.

הפסיקו לדאוג, התחילו לחיות!