חיים כפולים - הסולידית

המסע לעצמאות כלכלית הוא בעיקרו מאמץ אינדיבידואלי.

הפעולות שמקרבות אותנו לפרישה בגיל צעיר — גמילה מצרכניזם נבער, ניהול וקיצוץ הוצאות, חיסכון אגרסיבי של חלקים הולכים וגדלים מההכנסה הפנויה, והשקעת העודפים בנכסים מניבים — הן כולן פעולות אישיות במהותן, הנובעות מהחלטות שהפרט מקבל בינו לבין עצמו.

ההישענות העצמית הזו מאפשרת לכל אדם שמעוניין בכך לקחת את גורלו הכלכלי בידיו מבלי להכפיף עצמו  להצלחתם של אקטיביסטים או פוליטיקאים. זהו מאמץ אישי, מרוכז , שמביא לאימפקט דרמטי ומיידי יותר מכל מחאה או הפגנה.

לצד זאת, לאופי האינדיבידואליסטי של התהליך יש גם היבט פחות סימפטי: הוא עלול להיות מלווה בתחושת בדידות לא פשוטה.

סגנון חיים המאפשר לחסוך למעלה מ-50% מההכנסה הפנויה הוא אמנם יעיל מאוד, אבל יתכן שדווקא בגלל זה, אנשים  "נורמליים" תופסים אותו כ-"קיצוני", ואפילו כמאיים.

אינטואיטיבית, אפשר היה לצפות שבחברה שסובלת ממחסור כרוני בזמן אנשים  יגיבו בחיוב, ואפילו יביעו הערכה, כלפי אדם שחותר להשיג בעלות על זמנו עלי-אדמות. בפועל, ההיפך הוא הנכון. התוצאה היא שהחוסך האגרסיבי כמעט בהגדרה נדרש לשחות נגד הזרם, לפתח עור של פיל, ולסגל לעצמו דפוסי התנהגות שעלולים לתייג אותו כחריג, מוזר ואקצנטרי.

הבעיה הזו, מנסיוני לפחות, מגיעה לשיאה במקום העבודה.

אחד הזכרונות המהדהדים מגלגולי הקודם כקרייריסטית הוא הלחץ הסמוי לנפח את סגנון החיים שלי למימדים "נורמליים"  כך שיעלו בקנה אחד עם המצופה מ"מעמדי" כעובדת בחברה.  זה אומר, בין היתר, לקנות בית גדול (וממונף עד הגג), להחליף מכונית חדשה בליסינג מדי 3 שנים, לצאת ארוחת צוות יומית במסעדה, לצאת לחופשות אקזוטיות רבות ככל הניתן, ולהתהדר בשלל גאד'טים, בגדים, שעונים, תכשיטים ושאר סמלי סטאטוס וצעצועים למבוגרים. להיות "כמו כולם" בקיצור.

תרבות הצריכה היא המוקד שסביבם נסובים חיי החברה במשרד הטיפוסי. עד כדי כך שבדיעבד,  נדמה לי ש-90% משיחות החולין שהתנהלו בין העמיתים במשרד עסקו בשאלות כמו האלכוהול האהוב עלי, דירוג המלון האחרון שבו שהיתי, והסכום ששילמתי תמורת הכרטיס להופעה האחרונה של XYZ.

בפועל, הסמול-טוק התמים הזה הוא לרוב מסך עשן סביב מאבק (אלים למדי) בין הקולגות על מקומם בהיררכיה, כשהכלל  ברור — ככל שאתה מבזבז יותר, וסמלי הסטאטוס שלך חדשים ונוצצים יותר, כך אתה מאותת על מעמד חברתי גבוה יותר.

מרגע שאנשים מזהים את מעמדם החברתי כנגזרת של הדברים שהם קונים, תרבות הצריכה הופכת מ"קוד התנהגות" חברתי למקור מוטיבציה עצמאי, כלומר, לסיבה שבגללה העובד הממוצע בכלל מתייצב לעבודה מלכתחילה.

אני חושבת שלמעסיקים רבים יש תמריץ מובהק לעודד תרבות כזו בארגון. כפי שהסביר לי אחד המנהלים אצלנו בשעתו, חשוב מאוד שאקנה בית כי "כשצריך לשלם משכנתא כל חודש יש סיבה טובה לבוא לעבודה."

 כן, הוא באמת אמר את זה.

המרכזיות של תרבות הצריכה בסביבת העבודה היא אתגר מנטלי לא פשוט עבור מי שמנסה להתנתק ממנה באופן יזום.

כשנחשפתי לראשונה לרעיונות שעליהם אני כותבת בבלוג הזה, הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך המטריקס — אחרי שכבר בלעתי את הגלולה האדומה.

זו הייתה חוויה מתסכלת. מצאתי את עצמי חולקת 10 שעות ביממה עם אנשים שהרוויחו שכר יפה ובכל זאת מצאו את עצמם בלי גרוש על התחת ועם צרות כלכליות מנופחות כמו סגנון החיים הבועתי שלהם.

את סמלי הסטאטוס המפורסמים — הדירות, המכוניות, החופשות ושאר העוגנים המעמדיים שגררו אותם מהמיטה בכל בוקר (ספק כדי להשוויץ בהם, ספק כדי לממן אותם) – כבר הפסקתי לזהות עם עושר מופלג. כעת הם נראו בעיקר כמו כביטויים אומללים למדי של עוני ושיעבוד.

האנשים האלה התפארו בכדורי הברזל שכרכו על קרסוליהם.

מטבע הדברים, מידת הסבלנות והאמפתיה שלי כלפי הבעיות הכלכליות שיצרו הקדושים המעונים הללו במו ידיהם הידרדרה פלאים.

זכור לי אחד שתהה כיצד יסגור את החודש עכשיו שהביטוח על הרכב השלישי (!) התייקר כי בנו הצעיר קיבל רישיון נהיגה. מישהי אחרת, שבדיוק קנתה בית צמוד קרקע בפרבר יוקרתי שחייב אותה לבלות 3 שעות על הכביש מדי יום, התלוננה בלי הרף על מחירי הדלק. והיה גם את ההוא שחיכה בדריכות למשכורת או לבונוס התקופתי כדי שיוכל לסגור חובות (או, כפי שקרה לעתים קרובות יותר — ליצור חובות חדשים. אותו אומלל לא הפסיק לחשוש שמא יפוטר יום אחד, והמילה "פנסיה" בכלל עשתה לו אולקוס.

כל יום עבודה נראה כמו טבילה בביצה טרגית-קומית של כישלון פיננסי מבעבע, שנבע מציות עיוור למוסכמות, קוצר-ראייה, פטאליזם, תלות באחרים, חוסר אונים נרכש, ובעיקר סיסמאות קולקטיביסטיות בסגנון "מגיע לי", "זכותי", ו-"הם אשמים — לא אני", שהגירו מקיבתם לאחר שנלעסו עבורם על-ידי פוליטיקאים "חברתיים".

הנטייה האינסטינקטיבית היא פשוט "להתפוצץ" על האנשים האלה. לנער אותם, להצמיד מצח למצח,  ולהסביר להם – לאט אבל בטוח –  שכשם שיצרו את הקטסטרופה הכלכלית המתמשכת הזו בכוחות עצמם, כך יוכלו להיחלץ ממנה – דרך שילוב מתאים של יוזמה, נחישות, התייעלות ומתמטיקה בסיסית.

אחרי הכל, זה מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה.

אלא שבמציאות שמעבר למרחב הוירטואלי, "הטפה" מהסוג הזה עלולה להיות הרסנית. לבני אדם יש נטייה טבעית לדחות את מי שסוטה מהנורמה, אפילו אם לסטייה הזו יש בסיס רציונלי מוצק.  אנשים מעדיפים לחקות אחרים, ולא להגיע לתובנות עצמאיות דרך חשיבה ביקורתית. כשאתה מחקה את הסביבה הקרובה אליך – מטורפת ככל שתהיה – אתה מגדיל את הסיכויים שהסביבה הזו תקבל אותך בסופו של דבר. חיקוי, במונחים אבולוציונים, הוא ביטוי של יצר הישרדות.

כשאתם קוראים תיגר על המכנה המשותף הבסיסי ביותר של הקבוצה השלטת – אתם הופכים לאויב. כשאתם מצביעים על האיוולת של תרבות הצריכה, על חוסר היעילות והשיעבוד הממכר הנלווים אליה,  אתם מאיימים באופן ישיר על ערכי היסוד שעליהם מבוססים חיי העמיתים שלכם. הם התרגלו מגיל אפס למדוד את אושרם, עושרם ושווים העצמי במונחים של הדברים שהם קונים. נפצו את האתוס הזה – ואתם הולכים, תרתי משמע, נגד כיוון התנועה.

במקרה הטוב, רוב האנשים יגיבו להטפות שלכם בסקפטיות מלגלגת, תוך הסבר מלומד שלפיו עצמאות כלכלית לפני גיל 60 היא חלום באספמיה שיתכן רק בהינתן זכיה בלוטו או ירושה גדולה. אם יידחקו לפינה, הם ישתמשו באלף ואחד תירוצים שמסבירים מדוע הם בשום מקרה לא יכולים להתייעל (קרי: הם יכולים, אבל לא רוצים לוותר על הרכב, או ללמוד לבשל, או למצוא תחביבים חלופיים לשופינג). במקרה הגרוע, הם יסמנו אתכם כחדלי-אישים יהירים, שיפוטיים, ואנטי-סוציאלים, שמנופפים ב-"מותרויות" שלהם אין וככל שזה תלוי בהם לעולם גם לא יהיו. במצב זה, יש להניח שסביבת העבודה שלכם תהפוך אפילו יותר בלתי נסבלת משהייתה.

הפואנטה היא שנפנוף רב-רושם בעקרונות "סולידיים"  בלב מוקדי הכוח של תרבות הצריכה הוא צעד לא נבון. הצרכניסט-קרייריסט הטיפוסי לא נוטה להתרשם מהעובדה שהצלחתם לפתור את החידה (הפשוטה למדי) של חירות פיננסית במערכת קפיטיליסטית. הטפה כזו, מבחינתו, היא לא רק זלזול, אלא איום ישיר על ערכיו הכמוסים.

זה קצת כמו להיכנס לחדר מלא אנשים שמנים, לחשוף את גופכם החטוב ולהדגיש בפני הנוכחים כמה חשוב לשמור על אורח חיים בריא. שום דבר פרודוקטיבי לא יכול לצאת מזה.

לקח לי זמן להבין שהפתרון האסטרטגי לאתגר הזה הוא לאמץ חיים כפולים.

כדי לשמור על מערכת יחסים קורקטית ומקצועית עם עמיתי, הייתי מוכרחה להציג כלפי חוץ מצג "נורמלי", כזה שיאפשר לחברה הסובבת המיידית לסבול את נוכחותי, תוך מזעור חיכוכים ועימותים.

פתרון שכזה היה הכרחי לא רק מההיבט הנפשי, אלא בעיקר מההיבט הפרקטי:  הייתי חייבת למצוא דרך לתפקד בעבודה כדי שאוכל להמשיך ולממש את תכניתי השטנית לחסוך באגרסיביות ולהתנתק מהמטריקס – תכנית שאיש מקרב עמיתי לא ידע עליה.

הייתי צריכה כמובן לבלוע הרבה צפרדעים – ובהחלט נתקלתי בשלל יציאיות צרכניסטיות מטריפות שגרמו לי למות קצת בפנים בכל פעם — אבל התוצאה, לפחות בחוויה האישית שלי, הייתה נסבלת.

כמובן שלסתום את הפה זה קל. אבל מה לגבי התנהגות סולידית "לנוכח פני אויב"?

בהקשר הזה האסטרטגיה שלי בהחלט אותגרה מפעם לפעם – בעיקר כשאנשים התחילו לשים לב שאני מגיעה לעבודה באופניים, או מביאה אוכל מהבית במקום לאכול בחוץ, או שלא שידרגתי את הטלפון הסלולארי שלי כבר למעלה משלוש שנים.

אחרי הרבה ניסוי וטעייה, גיליתי שיש פתרון קסם לצליחת אתגרים כאלה, והיא לעולם — לעולם – לא להזכיר כסף או פרישה מוקדמת בתור המניע המרכזי למעשים שלכם.  

התברר לי שאנשים מוכנים לקבל הרבה מאוד תירוצים שונים ומשונים להתנהגויות שונות ומשונות — אבל כסף הוא באופן חד-משמעי לא אחד מהם. כסף הופך את הכל לאישי ומגעיל.

המטרה, אם כן, הייתה לגרום לעמיתי לחשוב שאני בדיוק כמותם – אבל מסיבות שונות לא יכולה להתנהג כמותם.

הסיבה שלא אצטרף אליכם לאכול בחוץ היא משום שאני צמחונית / יש לי רגישות לגלוטן / לקטוז / בוטנים /  פוחדת מסלמונלה / רוצה לדעת מה נכנס לאוכל שלי. אין קשר, חלילה, לעובדה שתשלום יומי של 60 ש"ח+טיפ על מנה שהייתי יכולה להכין בעצמי ב-3/4 מהעלות, בליווי דיונים אינטלקטואלים מעמיקים (בין ביס לביס) על ילדים, הופעות, והופעות של ילדים — משקף בעיני תמורה נמוכה מאוד בעד המחיר.

הסיבה שאני מעדיפה אופניים על רכב פרטי היא כי אני פריקית של כושר ומתאמנת לטריאתלון. אין קשר לכך שהתמכרות למגרסת המזומנים הממונעת היא אחד המכשולים המשמעותיים ביותר בדרך לעצמאות כלכלית בגיל צעיר.

הסיבה שאני לא משדרגת את הגאדג'טים שלי מדי שנה היא כי אני לא מספיק מתמצאת בתפעולם הטכני. אף אחד לא צריך לדעת שבעצם, במקום לרדוף אחרי שדרוגים שמניבים אושר קצר-מועד, אני מעדיפה להשתמש בכסף הפנוי שלי כדי לקנות נכסים שמייצרים לי כסף נוסף.

בפעמים הספורות שבהן פלטתי בטעות שאני לא רוצה לבזבז הרבה או שמוצר / שירות מסוים משקף בעיני ערך נמוך במיוחד, תיקנתי מיד והסברתי שאני חוסכת כדי לממן מקדמה על משכנתא. קצת הטריד אותי לגלות שהתירוץ הזה הפיג תוך שניות כל חשד או סימן שאלה.

בכל פעם שנקלעתי לשיחות מסדרון מזדמנות על אלכוהול, מכוניות, שעונים, אקסבוקסים, פלאזמות, אייפדים, הופעות, חוגים, חופשות, צימרים, קרוזים, בגדים, תכשיטים, איפור ובשמים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהבעלים של הצעצועים הללו גאים בהם מאוד ולהוטים להשוויץ בהם.  ידעתי שהם מצפים שאביע עניין והערצה כנה למשמע אנינות הטעם שלהם. לכן בכל פעם שהמידע משנה החיים הזה הובא לידיעתי הקפדתי לזייף עניין אמיתי.

הנקודה היא שבשום שלב לא שיקפתי לסביבה הקרובה מדוע אני מתנהגת כפי שאני מתנהגת. העדפתי להימנע מהתנגשות ישירה מהסוג הזה, ובמקום זה ניסיתי למצוא הסבר קביל מבחינה חברתית שלא ייתפס כשיפוטי, עוין, מנוכר או מתנשא. לא איתגרתי את עקרונות היסוד הצרכניסטים, שלפיהם כל תשוקה היא צורך, כל צורך הוא "זכות", ושכסף קיים אך ורק כדי שאפשר יהיה לשרוף אותו.

אם היה הבדל משמעותי בין ההתנהגות שלי להתנהגות של עמיתי, ניסיתי לייחס אותו למשתנים נסיבתיים שאינם תלויים בי. מעל לכל, הקפדתי שלא לייחס את השוני לניסיון יזום לעצב סגנון חיים שמאיים וחותר תחת הנורמות והערכים הבסיסיים שעליהם מושתת שיעבודם המתמשך.

הבנתי שצרכניזם הוא ביסודו אמונה דתית, עם טקסים משלה ועקרונות תיאולוגיים משלה, ושאין שום דבר שאוכל להרוויח מניהול "ג'יהאד סולידי" ישיר נגדה. לכן דחיתי את הג'יהאד הזה בכמה שנים – עד שפתחתי את הבלוג הזה.

למעשה, גם כשחתכתי בסופו של דבר, אמרתי לעמיתי שאני לוקחת פסק זמן קצר כדי לחיות על החסכונות שלי עד שיאזלו.

איש מהם לא ידע – ולא צריך היה לדעת – שהחסכונות שלי לא יאזלו לעולם. 🙂

ולשאר החדשות, אפרופו ערך תמורת מחיר: בלוהוסט מציעה היום, החל מ-09:00 שעון ישראל, דיל סולידי במיוחד ל-24 שעות: דומיין+אחסון תמורת 11 ש"ח (2.95$) בחודש.  זו הזדמנות להקים את הפינה האישית שלכם באינטרנט במחיר נמוך במיוחד. מוזמנים להיעזר במדריך שלי בנושא: איך לפתוח בלוג.