הפריבילגיה הסולידית - הסולידית

אני מנסה להעביר באמצעות הבלוג הזה שני מסרים עקרוניים.

האחד הוא שעבור רוב האנשים, צמצום הוצאות דרך בחירות נבונות, להבדיל מהגדלת הכנסות, היא הדרך האפקטיבית, היעילה והמיידית ביותר לשיפור המצב הכלכלי.

העקרון השני היא שאפשר להנות מאיכות חיים גבוהה גם ברמת הוצאות נמוכה מאד.  

יישום העקרונות הללו הלכה למעשה מתבטא בעיצוב מחדש של סגנון החיים בסימן התייעלות אישית, פיתוח מיומנויות מחייה, מיקור-פנים, הימנעות מצריכה מיותרת, הגדלה עקבית של ההפרש החיובי בין ההכנסות להוצאות והשקעתו בנכסים מניבים (בשוק ההון, בנדל"ן או בעסקים).

המאמץ הזה מניב סגנון חיים "דל חתימה" (פיננסית וסביבתית), המנותק במידה רבה מכלכלת השוק, כשמעט הכסף הדרוש למימונו מגיע כולו מהכנסה פסיבית, קרי: מכסף שעושה כסף במקומכם.

אדם שבוחר לחיות כך צפוי למצוא את עצמו תוך שנים ספורות כשבידיו כרטיס היציאה מ"מרוץ העכברים" —  אותה מלכודת חברתית בלתי-נראית, שדוחקת בכולנו להמיר מקסימום זמן ואנרגיה למקסימום כסף (ע"ע "תרבות הקריירה"), ובמקביל לבזבז מה שיותר מהכסף הזה כדי לפתור כל בעיה אפשרית (ע"ע "תרבות הצריכה").

סגנון חיים "סולידי", שמתאפיין בשפע זמן פנוי ובתלות נמוכה בכסף, מאפשר כאמור להתנתק מה"מטריקס" הזו, ולהתבונן עליה מבחוץ.

עכשיו, בשנים שאני כותבת את הבלוג הזה ניסיתי להסביר – בעיקר לעצמי – איך זה שיש מי שקולט ומיישם את הרעיונות הללו (בדרגות שונות של רדיקאליות) כמעט באופן טבעי, בעוד שאחרים דוחים אותם על הסף בשלל תירוצים, ואף מתעלמים מהם לחלוטין.

ההסברים רבים ומגוונים, אולם המשכנע שבהם, לטעמי, הוא זה המתמקד במימד הסוכנות (Agency): האמונה ביכולתו של הפרט, כגורם אוטונומי ובן-חורין, לקבל החלטות עצמאיות ולפעול על-פיהן, וכך לעצב את המציאות האישית שלו במו ידיו, למרות האילוצים שכופה המבנה החברתי.

בתמצית, אני טוענת שככל שהפרט נוטה לייחס חשיבות רבה יותר למימד הסוכנות, כך ייטה לאמץ פתרונות אינדיבידואליים מהסוג שמוצע בבלוג הזה.

מנגד, ככל שהפרט נוטה להקל ראש במימד הסוכנות, ולייחס חשיבות דווקא לאילוצים מבניים/מערכתיים, עולם הפתרונות שלו יצטמצם : 1) במקרה השכיח – לתלונות נגד המערכת 2) במקרה הפחות שכיח – לניסיונות קולקטיביים לשנות את המערכת (ע"ע אקטיביזם).

ואם הרצון החופשי הוא פיקציה?  

ההסבר לעיל – ולמעשה הבלוג כולו — נשען על האקסיומה הפילוסופית שלבני אדם יש רצון חופשי, יכולת להפנים את הקשר בין החלטה לתוצאה, ויכולת לבחור בחירה אוטונומית בין חלופות כלכליות.

אלא שאפשר גם לתת הסבר חלופי – כזה השולל את עצם קיומו של הרעיון של בחירה חופשית.

הגישה המזוהה עם התפיסה הזו — הגישה הדטרמיניסטית – מניחה שבני אדם הם לכל היותר "מוציאים לפועל" של דפוסים נסיבתיים שנקבעו מראש. לפי גישה זו, ההתנהגות האנושית אינה נובעת מרצון חופשי: כל החלטה היא תולדה של גנטיקה והשפעות סביבתיות, שמכתיבות את התנהגותנו.

לטענת הדטרמיניסטים, אם נפענח את "חיווט הנוירונים" במוחו של אדם, כפי שהושפע מהסביבה והגנטיקה, נוכל, בתאוריה, לחזות בדיוק רב כיצד יגיב אותו אדם לכל גירוי, כיצד יתנהג ואילו החלטות יקבל.

יש בסיס מדעי לטענות הללו.  בניסויים שנערכו כבר בשנות השמונים הוכח שכשנבדק מקבל הוראה "ללחוץ על כפתור", הפעילות האלקטרומגנטית במוחו מתרחשת עוד לפני ההחלטה המודעת ללחוץ על הכפתור. מכאן הסיקו שהיסוד המודע – "הרצון החופשי" – לא שולט בהתנהגות שלנו, אלא רק "מתבונן" בה, ומצטרף אליה בדיעבד כדי להסביר אותה.

כלומר, אנחנו אולי חושבים שאנחנו בוחרים בחירה מודעת, מרצוננו החופשי, כשבעצם המודעות היא רק תירוץ, סיפור שאנו מספרים לעצמנו, כדי להצדיק את העובדה שהבחירה הזו למעשה הוכתבה מראש על ידי משתנים גנטיים או סביבתיים.

אם נקבל את התיזה הזו, הרי שבני אנוש אינם אינדיבידואליסטים כפי שניתן לחשוב, ויש להם הרבה פחות סוכנות מכפי שהם מדמיינים.

סולידיות בעולם דטרמיניסטי

כעת נניח שכדי לאמץ סגנן חיים סולידי, אדם זקוק לאינטליגנציה ממוצעת, למשמעת, ליכולת דחיית סיפוקים, לאוטונומיה, לסקרנות אינטלקטואלית, לחשיבה ביקורתית, ליכולת לשחות נגד הזרם, ומעל לכל — לאמונה שיש לו את היכולת להשפיע על גורלו (סוכנות).

לצורך הדיון, נכנה את מכלול התכונות הללו "מאפיין X".

מכאן נוכל לומר שאנשים שקוראים את "הסולידית" ומיישמים את האסטרטגיה הנדונה כאן בדרגות שונות הם בעלי מאפיין X, או לפחות רמה גבוהה של מאפיין X.

מטבע הדברים, יש הרבה מאוד אנשים שאינם מתאפיינים ברמה גבוהה של X. חלקם נולדו ללא המטען הגנטי הרלוונטי (ככל שמדובר בתכונה מולדת). אחרים גדלו בסביבה, בתנאים או בנסיבות חיים שלא איפשרו להם לפתח אותו (ככל שמדובר בתכונה נרכשת).

בהיעדר מאפיין X, אותם אנשים חשופים ביתר שאת למה שפרופ' כהנמן מכנה WYSIATI – שפירושו What You See Is All There Is. הם נוטים להתמקד אך ורק באפשרויות המוצגות בפניהם, ולבחור אך ורק מביניהן, מבלי לנסות לחשוב מחוץ לקופסה. קשת הפתרונות שלהם מצטמצמת באופן דרמטי. מה שהסולידים (בעלי ה-X) תופסים כאפשרות טבעית, כלל לא עולה בדעתם  של חסרי ה-X (*).

לצפות מאדם שלא למד, ולא יכול היה ללמוד, לחשוב מחוץ לקופסה, זה כמו לצפות שנמלה תהפוך לפרפר. הוא לא מסוגל להשתמש ברצונו החופשי כדי לבחור בחלופות שכלל אינו מודע לקיומן.

מסיבה זו, יטענו הדטרמיניסטים, אי-אפשר לצפות לאחריות פיננסית מאנשים שלא "זכו" להיוולד עם או לפתח את "מאפיין X". אין לראות בהם ישויות אטונומיות ועתירות סוכנות, אלא גולות בתוך צינור — גוף תלת מימדי שמוגבל מאוד ביכולת התמרון שלו.  ככאלה, אי-אפשר לצפות מהם להגיע לעצמאות כלכלית בכוחות עצמם.

ומה באשר לסולידים – המתאפיינים ברמה גבוהה של "מאפיין X"? בכן, בתמצית, הדטרמיניסטים יניחו שגם הם אינם חופשיים כפי שהם מדמיינים.

הסולידי יכול לטעון שהוא סוכן אוטונומי שבחר לקחת אחריות אישית על חייו. הדטרמיניסט יאזין בקשב ורב – ויגחך. הסולידי אולי מאמין ש"החליט" לדחות סיפוקים, לקחת אחריות ולהפסיק לבזבז על שטויות – אולם גם ההחלטה הזו, כמו כל החלטה אנושית אחרת, היא פועל יוצא של גנטיקה ו/או השפעות סביבתיות שאינן בהכרח בשליטתו.

במילים אחרות, הסולידי מקבל החלטות סולידיות משום שהוא בעל מאפיין X, שמכתיב מראש את התנהגותו. אלמלא היה בעל מאפיין X, לא היה מקבל החלטות סולידיות.

כסולידית, לא בחרתי, ולא הייתה לי שליטה, על הרכבו של המטען הגנטי שירשתי. לא בחרתי לאילו כימיקלים אחשף בהיותי עוברית ברחם אמי. לא הייתה לי שליטה על האופן שבו השפיעו הכימיקלים הללו על הנוירוביולוגיה שלי. לא הייתה לי שליטה על סוג או רמת החיבה, המזון, הגירוי האינטלקטואלי ויתר המשתנים הסביבתיים שקיבלתי מהיום שנולדתי ועד לרגע שבו קיבלתי את ההחלטה הראשונה בחיי.

כך שההחלטה הראשונה שקיבלתי הייתה מראשיתה ועד סופה תוצאה של השפעות סביבתיות שאינן בשליטתי. במילים אחרות, היא התבססה על מזל גרידא. ההחלטה השניה שקיבלתי הייתה תוצאה של אותה ההחלטה הראשונה + השפעות סביבתיות. ההחלטה השלישית התבססה על על ההחלטה הראשונה והשניה, וכן הלאה, עד היום.

בפשטות, הדטרמיניסט יטען שהעובדה שאני "סולידית" היא פונקציה של מזל, שלא לומר פריבילגיה: אני מממשת יתרונות שלא הרווחתי, אלא "זכיתי" בהן במעין "הגרלת לידה".  

אשליה הכרחית

הגישה הדטרמיניסטית חשובה. היא מסייעת להבין שלא כל הצלחה בחיים ניתן לייחס אך ורק לעבודה קשה, ושגם מאמץ מתמשך, שיטתי ומורכב כמו חתירה לעצמאות כלכלית תלוי במידה מסוימת בנסיבות שרירותיות שאינן בהכרח בשליטתנו.

בנוסף, הדטרמיניזם מאפשר לגלות מעט חמלה כלפי מי שנסיבות חייו היו קשות באופן יוצא מן הכלל. כולנו, אחרי הכל, מתחילים את החיים מנקודות פתיחה שונות – חלקנו מקבלים "קלפים" טובים, ואחרים מקבלים "קלפים" איומים. מכאן שיש אנשים שצריכים להתגבר על מכשולים מורכבים בהרבה כדי להגיע לאותם היעדים.

אלא שאימוץ ההשקפה הדטרמיניסטית כפשוטה – קרי, ייחוס כל התנהגות אנושית לנסיבות חיצוניות תוך ויתור מוחלט על הבחירה החופשית — עלול להיות הרסני.

הסיבה העיקרית לכך היא שהמרחק בין דטרמיניזם לפטאליזם קצר מאוד. אם דטרמיניזם הוא האמונה שההחלטות שלנו הן חלק משרשרת אינסופית של סיבה ומסובב, הרי שפטאליזם הוא האמונה שלהחלטותינו אין כל משמעות, מכיוון שלא משנה מה נעשה — מה שנועד לקרות יקרה. אדיפוס בסופו של דבר יינשא לאמו ויהרוג את אביו, לא משנה כמה יתאמץ כדי להימלט מהנבואה.

כשאדם נכנע לפטאליזם וחדל להאמין שהוא סוכן אוטונומי, הוא עוטה על עצמו את גלימת הקורבן, משכנע את עצמו שגורלו הופקר לאלת המזל, לנסיבות חיצוניות או לפריבילגיות שאין לו,  ומתנער מכל אחריות למעשיו. השילוב של צידוק עצמי מחד, וחופש מאחריות/אשמה מאידך,  מגביר את הנטייה להיכנע ליצרים בסיסיים – שבתורם רק מחמירים את המצב.

פסיכולוגים הוכיחו אמפירית שכשאדם מאמין שלבחירה חופשית אין משמעות, ושהחלטותיו למעשה מוכתבות מראש, הוא נוטה  לנהוג במידה גוברת של פזיזות, חוסר אחריות ואף בחוסר מוסריות.

מסיבה זו, אני נוטה להסכים עם הגישה האיליוזיוניסטית של שאול סמילנסקי. גם אם רצון חופשי הוא אשליה, הרי שמדובר באשליה מועילה, אפילו חיונית, שאנו, כחברה, מוכרחים לדבוק בה ולהגן עליה. ובמילותיו של פרופ' כהנמן:  לאנשים יש בחירה חופשית כאשר הם מרגישים שיש להם בחירה חופשית. אם לא נאמין בכך – אין כל משמעות למילה "אחריות".  

אני מאמינה בקיומה של בחירה חופשית כשם שאני "מאמינה" ששדה הראייה שלי הוא אליפטי, וזאת הגם שידוע לי שיש לי אף בין העיניים.  בשני המקרים, האשליה מועילה. אם אתמקד רק באף שלי, שדה הראייה שלי ייפגע. ואם אתמקד רק בגורל, במזל ובנסיבות חיצוניות, למרות ההכרה בקיומם, תיפגע יכולתי לקחת שליטה ואחריות על חיי.

מבחינתי, אפשר לכנות את האשליה העצמית הזו "בחירה חופשית" ולסיים בכך את הוויכוח.

ומה לגבי הפריבילגיה?

נותרת בעינה השאלה – האם עצמאות כלכלית היא לפריבילגים בלבד?

קל לטעון שהתשובה חיובית. אם אקח את עצמי כדוגמה, הרי שבהרבה מאוד מובנים אני נהנית מפריבילגיות מובהקות.

נולדתי בריאה, במדינה מערבית, עם IQ גבוה מהממוצע, למשפחה תומכת שהעניקה לי ילדות יציבה יחסית. בנוסף, התמזל מזלי להיוולד באחת התקופות המשגשגות והפרודוקטיביות ביותר בתולדות האנושות, באופן שמקל מאוד על האזרח הקטן לצבור הון אישי.

כאמור, לא הייתה לי שליטה על אף אחד מהגורמים הללו. אלו יתרונות שזכיתי בהם מבלי ש"הרווחתי" אותם, ובתור שכאלה אפשר לראות בהם  "פריבילגיה". כל אחד מהם תרם לעובדת היותי עצמאית כלכלית היום. אני מניחה שאילו הייתי נולדת במוגדישו, בכפרי היזידים בעיראק או ברפובליקת וימאר, מצבי הכלכלי היה רע בהרבה.

ועם כל זה, הטענה שעצמאות כלכלית היא מנת חלקם של מיעוט פריבילגי היא טענה מסוכנת, ולא רק משום שמטרתו הסמויה של "שיח הפריבילגיות" היא לטעת רגשות אשם בקרב "הפריבילגים" ורגשות קורבן בקרב "משוללי הפריבילגיה".

ההתמקדות בפריבילגיות מסוכנת, משום שהיא מסיטה את תשומת הלב מהשאלה החשובה באמת: לא אילו "קלפים" החיים מחלקים לך – אלא כיצד את בוחרת לשחק אותם.

אדם יכול להיוולד עם בריאות תקינה, ועדיין לבחור לקצר את חייו דרך אורח חיים יושבני, רופס, המבוסס על תלות ברכב פרטי, מזון תעשייתי וסמים.

אדם יכול להיוולד עם IQ גבוה – מבלי שינצל אותו בהכרח כדי להגדיל את הכנסתו.

אדם יכול להיוולד בתקופה משגשגת בכלכלה חופשית – מבלי שיקצור בהכרח את פירותיה דרך חיסכון והשקעה.

"פריבילגיות", ככל שישנן, אינן רלוונטיות להחלטות פרסונליות כמו אם לרכב על אופניים או לנסוע ברכב; אם למלא את הבית בג'אנק מיותר או לחיות כמינימליסט; אם לציית לסמכות ולמלא הוראות או לחפש פתרונות חלופיים, גם אם אינם מופיעים בתפריט הגלוי; או אם להשתמש בכסף כחומר בערה או חומר בניין.

אין זה מקרה שהרבה מאוד ישראלים, בריאים, ממשפחות טובות, עם IQ גבוה מהממוצע, רחוקים מאוד מעצמאות כלכלית – הן מבחינה פיננסית והן מבחינה תודעתית. למעשה, רובם נוטים להתהדר בשלשלאות ובעוגנים שמרחיקים אותם מהיעד: ברכב הליסינג החדש, בג'וב התובעני, ובבית צמוד הקרקע שהם כמעט ולא פוקדים.

לעומתם, אני מכירה אנשים שנסיבות חייהם היו קשות בהרבה משלי – חלקם אף מגיבים באתר הזה – ולמרות זאת הצליחו להגיע לעצמאות כלכלית אחרי שנים של מאמץ ועבודה קשה.

המסקנה היא שעבור רוב האנשים, פריביליגיה איננה תנאי מספיק, ואף לא תנאי הכרחי, לעצמאות כלכלית דרך אימוץ אורח חיים סולידי. 

אין ספק שמשתנים נסיבתיים אקראיים, עשויים בהחלט להפוך את חייו של פלוני לקלים יותר מחייו של אלמוני. (**) אבל כדי להפיק מהם תועלת ממשית, נדרש מאמץ. נקודות הפתיחה חשובות, אך הן לכל היותר נקודות פתיחה. המאמץ הוא שמניע אנשים קדימה — לא קנאה ביתרונות של אחרים.

מאדם שחותר לעצמאות כלכלית נדרשת הנכונות לעשות את מה שרוב האנשים מסרבים לעשות בשנות העשרים שלהם, כדי שיוכל לעשות את מה שרוב האנשים לא יכולים לעשות בשנות הארבעים והחמישים שלהם.  הנכונות הזו, אני מעיזה לטעון, היא שמבחינה בין הסולידי לאנטי-סולידי, לא משנה אם הוא מגיע מרקע פריבילגי או לא.

החכם באדם, סנקה הצעיר, כתב בשעתו ש"מזל הוא מפגש הדרכים בין ההזדמנות להכנה המוקדמת". אני מאמינה שזה נכון. נדרשת נטילת סיכון כדי ליצור הזדמנויות, ונדרש מאמץ מכוון כדי לנצל אותן. (***)

תיק ההשקעות של הארי בראון הוא דוגמה למפגש כזה בין הזדמנות להכנה מוקדמת.  כזכור, המודל נבנה כך שכל נכס תמיד יתפקד היטב בכל סביבת שוק. האם העובדה שהתיק משיג תשואה חיובית וקבועה יחסית כבר למעלה מ-40 שנה היא יד המקרה? אני טוענת שלא! אמנם ישנם כוחות אקראיים בשוק (="מזל") אבל המודל של בראון עוצב כך שיוכל לרסן אותם, ובמידה רבה לשלוט בהם, כך שכשהמזל/ההזדמנות נקרית בדרכו – הוא מפיק ממנה את המירב.

אורח החיים הסולידי מבוסס אף הוא על אותו רעיון. אם מספיק אנשים "סולידיים" מצליחים לתמרן מחוץ למעגל הצריכה/קריירה במשך תקופה ארוכה – כנראה שזה לא מפני שכולם בני מזל, או שכולם מוכשרים בצורה יוצאת דופן, או שכולם נהנו מפריבילגיות. הגיוני יותר לייחס את ההצלחה לנכונותם  לדבוק באסטרטגיה מוצלחת לאורך זמן.

כולנו סובלים ממידה מסוימת של הטייה לטובת העצמי. את ההצלחות שלנו (והכישלונות של אחרים) אנו נוטים לייחס לכישורים, למיומנויות  ולמאמץ אישי. את הכישלונות שלנו (וההצלחות של אחרים) אנו מייחסים למזל רע ולנסיבות שאינן בשליטתנו.

בפועל, שני הגורמים – מזל ומאמץ אישי – משפיעים הן על ההצלחות והן על הכישלונות. לכן, ההנחה שעצמאות כלכלית היא מתת אל נשגבת שמוגשת על מגש של כסף ליחידי סגולה, תוך התעלמות מופגנת מהמאמץ הכרוך בהשגתה,היא שגויה, חסרת טעם, ותבוסתנית.

בעוד שעל המזל, בהיותו גורם אקראי, קשה להשפיע, המאמץ האישי מצוי כל כולו בתחום ההשפעה של הפרט. לכן אני מעודדת את קוראי 1) לרכוש את המיומנויות שיאפשרו להם לחסוך ולהשקיע; 2) לשאוף לחסוך לפחות 50% מהכנסתם השוטפת; 3) לדבוק בתכנית לטווח ארוך.

ככל שאתם חכמים יותר, נניח, מפורסט גאמפ — ואני יודעת שאתם חכמים יותר, אחרי הכל אתם קוראים בלוג פיננסי-פילוסופי באינטרנט, גאונים שכמותכם –  אתם יכולים לעשות את זה. כוח רצון, נחישות, עקביות, סקרנות, רצון ללמוד, ומעל לכל האמונה בכך שגורלכם בידיכם – כל אלה יביאו אתכם אל היעד, לא משנה כמה רחוקה נקודת הפתיחה שלכם.

(*) כך, לדוגמה, אם אדם לא יודע דבר על שוק המניות, ולא מכיר אף אחד בסביבתו שיודע על שוק המניות, אזי שוק המניות פשוט לא קיים במציאות שלו. ואם כל אדם סביר ונורמלי בסביבתו מחזיק 2 מכוניות ומשכנתא, הרי שיסיק שהדבר הסביר והנורמלי הוא להחזיק 2 מכוניות ומשכנתא.

(**) אני מכירה בכך שבקצוותיה של ההתפלגות תמיד נמצא אנשים שלעולם ייכשלו, לא משנה כמה יתאמצו, עקב נסיבות חיים קשות במיוחד.  בצד השני נוכל למצוא אנשים כה פריבילגים עד שקשה לדמיין שיקרסו, לא משנה כמה יתעצלו. אני מכירה בקיומם של מקרים כאלה – בין היתר משום שהם נוטים למקד את מירב תשומת הלב התקשורתית — אבל לא חושבת שהם משקפים את המצב האנושי האוניברסלי.

(***) קחו את עולם ההיכרויות כדוגמה. אדם יכול ליילל מבוקר עד ערב על כך שלא מצא את בת הזוג המיוחלת  ולהאשים בכך את מזלו הרע. אבל אם אותו ברנש מבלה יממות שלמות מול הפלייסטיישן  ומעדיף לשחק Witcher 3 במקום לצאת החוצה ולהכיר נשים –  קשה לייחס את כישלונו למזל. האיש לא נוטל סיכון ולא מקדיש מאמץ —  ולכן לא יכיר אף אחת , כל שכן את ה-אחת.