אז תכל'ס, מה לעשות עם הפנסיה? - הסולידית

שר הרווחה חיים כץ פסק החודש ש"אין פנסיה בישראל", ובכך צירף את קולו למקהלה המצווחת של מקונני "משבר הפנסיה" בארץ.

קצפו של השר יצא על כך שהמערכת הפנסיונית הנהוגה בישראל מאז הרפורמה ב-1995 מתאפיינת בחוסר וודאות מובנה.

כיום, טען, כולנו מחויבים להפריש לפנסיה, אבל איש לא יודע מה גובה הקיצבה שיקבל: זו תלויה במגוון רחב של נעלמים, החל מריבית בנק ישראל, דרך תהפוכות בשוק ההון וכלה במקדם הקיצבה – שעשוי להשתנות כהרף עין.

קצת סדר. חוסר הוודאות אליו מתייחס השר הוא מאפיין בולט, אולי העיקרי, של "מודל ההפרשות המוגדרות" (Defined Contributions או DC), שיטת הפנסיה הרווחת כיום בישראל ובעולם. במודל זה, הדבר היחיד שידוע מראש הוא הסכום שמפריש החוסך לקרן ודמי הניהול שהוא משלם בעד החיסכון.

מאפיין נוסף, חשוב לא פחות, הוא שמודל ה-DC מטיל את מלוא האחריות לפנסיה של החוסך – על כתפי החוסך עצמו. לא הפרשת מספיק לחיסכון? השקעת באופן שאינו הולם את גילך? משכת את כספי הפנסיה לפני הזמן? כל אחת מההחלטות (הגרועות) הללו יביאו לכך שקיצבת הפנסיה שתקבל בפרישתך תקטן בהתאם.

כמיהתו של השר לוודאות מוחלטת משקפת ערגה לעידן שבו מודל הפנסיה הנהוג התבסס על שיטת הזכויות המוגדרות ( Defined Benefits או בקיצור — DB): במודל זה, קיצבת הפנסיה המשולמת לפורש קבועה וידועה מראש, לא משנה האם חסך, כמה חסך, ואיזו תשואה הניב החיסכון.

במילים אחרות,  מודל ה-DB מטיל את האחריות לפנסיה של העובד על המעסיק או על המדינה – ועליהם בלבד. כל שהפורש צריך לעשות הוא להמשיך לנשום  עד גיל הפרישה, להיפלט מהמערכת ולהתחיל לקבל כסף. הפנסיה שיקבל איננה ממומנת מכספים שהפריש וצבר לחיסכון, כפי שנהוג כיום בשיטת הפנסיה הצוברת (מודל ה-DC הנהוג כיום); היא נגזרת כל כולה מתקציב המעסיק (ומכאן המונח  "פנסיה תקציבית" – היישום הנפוץ של מודל ה-DB בישראל).

עכשיו, זה כמובן כיף ונחמד ונעים שיש מי שדואג לך לביטחון פנסיוני עד יומך האחרון בלי שתידרש לנקוף אצבע או להפקיד לחיסכון מיוזמתך. זה נחמד שבעתיים אם אתה חסיד של תפיסת מדינת הרווחה, שרואה באזרחים פעוטות חסרי אונים ובמדינה —  שמרטף שאמור לפתור את כל בעיותיהם.

ואולם, כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי בישראל ובעולם, מודל ה-DB הוא גרעוני כמעט מעצם טבעו, ולמעשה אינו בר קיימא בעידן שבו תוחלת החיים מתארכת.

קחו למשל את קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות – אף הן שריד  של מודל ה-DB בישראל. לא במקרה התייחס השר כץ בדבריו לשנת 1995 כשנת המפנה שבה הכל כביכול הלך לעזאזל: זו הייתה השנה שבישרה את מותו של מודל ה-DB בישראל. זה קרה אחרי שהקרנות הוותיקות הולאמו, עקב כך שהזכויות הפנסיוניות שהן "הבטיחו" לחוסכים היו שוות הרבה מעבר לסכומים שנחסכו בהן. כתוצאה מכך נוצר גירעון אקטוארי משוגע בהיקף של יותר מ-130 מיליארד ש"ח, שחייב את הממשלה (באמצעות משלמי המיסים) לממנו.

טיעונים המבכים את "התפרקות המדינה מאחריותה לפנסיה של כולנו", נוטים להתעלם מתאונות הדרכים היסטוריות כמו הפנסיה התקציבית וקרנות הפנסיה הוותיקות,  שממחישות את טיבן של "ודאות" ו-"אחריות ממשלתית"  כשמדובר בחיסכון לטווח ארוך.

על רקע זה, דבריו של השר כץ הרגיזו אותי, לא רק בגלל מה שהיה בהם, אלא בעיקר בגלל מה שלא היה בהם: חלופה מעשית.

אפשר בהחלט לנקוט בגישה של "פטאליזם רציונאלי" ביחס למערכת הפנסיונית, ולהניח כהנחת יסוד שלא תהיה לנו פנסיה. אבל אתה פשוט לא יכול לצאת באמירות כאלה ממרום תפקידך, מבלי לתת לציבור פתרון מעשי שיוכל להיאחז בו כדי לדאוג לבטחונו הפיננסי בטווח הרחוק.  ולא, לאור הניסיון ההיסטורי, אמירות בסגנון  "הממשלה צריכה לקחת אחריות על הפנסיה" הן לא פתרון מעשי.

כעת, הרשו לי להיכנס לנעלי השר ולהציע במקומו פתרון כזה.

איך בכל זאת תהיה לכם פנסיה?

ובכן, מטומטם ככל שזה יישמע, הדרך הטובה ביותר להבטיח שתהיה לכם פנסיה היא להקטין למינימום את התלות שלכם בפנסיה.

הבסיס לכך הוא חיסכון שוטף. כשאתם צורכים פחות, חוסכים יותר ומשקיעים את ההפרש באופן שיטתי, על פני עשרות שנים, אתם יוצרים לעצמכם מקור הכנסה לטווח ארוך, שעשוי להשלים, ובהמשך לייתר כליל, את החיסכון הפנסיוני שלכם.

כשאדם פורש עם תיק השקעות נאה – כזה שדי במשיכה תקופתית ממנו כדי לכסות את כל הוצאות המחייה והפנאי שלו עד יומו האחרון — קיצבת הפנסיה הופכת לכל היותר לכרית ביטחון. הנקודה היא שהוא לא תלוי בפנסיה.

פצצת הפנסיה מאיימת להתפוצץ? שתתפוצץ. ל"סולידים" שממילא "לא בנו עליה" – יש מספיק גם בלעדיה.

מנגד, לצרכניסט נבער שמנהל סגנון חיים מנופח בבכסף שטרם  הרוויח (אשראי צרכני) מבלי לחסוך גרוש לטווח הארוך – יש סיבות טובות לחשוש מ"משבר הפנסיה", כשם שלצרצר יש סיבות טובות לחשוש מהחורף הממשמש ובא. הביטחון הפיננסי שלו לטווח הארוך תלוי מראשיתו ועד סופו בגובה הקצבה שיקבל.

עכשיו, כקוראים של הבלוג הזה, שהוקם פחות-או-יותר כדי ללמד אנשים 1) איך להקטין הוצאות ו-2) איך להשקיע את ההפרש שנוצר מהקטנת ההוצאות, הרעיון שלפיו חיסכון אגרסיבי בהווה עשוי להקטין את התלות בחיסכון הפנסיוני  עשוי להישמע טריוויאלי להפליא.

למרבה הצער, חוששתני שאתם במיעוט. טריוויאלי ככל שיהיה, אנשים רבים (ופוליטיקאים רבים) בוחרים להתעלם ממנו, כשם שהם בוחרים להתעלם מרעיונות טריוויאלים אחרים כמו  "אל תבזבז כסף עדיין לא הרווחת", "אל תקנה דברים שאינך צריך", "אל תעמיד צאצאים שאינך יכול לכלכל", "אל תשתמש ברכב כתחליף לרגליים", או "נצל את שנות העשרים שלך לעבודה קשה, חיסכון והשקעה — ולא לטיולים בהודו, מסיבות ולימודי אגיפטולוגיה."

התייחסו לפנסיה כחלק מתיק ההשקעות הכולל

העובדה שאני מדברת בעד הקטנת תלות בפנסיה לא אומרת, כמובן, שאני חושבת שיש להימנע כליל מהפקדה לחסכון פנסיוני (אם כי אני בהחלט מתנגדת לחייב אנשים להפקיד בכפייה!).

הסיבה העיקרית לכך היא שהפקדה לפנסיה מזכה בהטבות מס משמעותיות למדי, הן במעמד ההפקדה (זיכוי וניכוי ממס הכנסה) והן במעמד המשיכה (דחיית מס ופטור ממס רווחי הון על הקיצבה).

בעיני, נכון להתייחס לחסכונות הפנסיונים כרכיב בתיק ההשקעות הכולל, ולייעד את הכספים ברכיב זה לטווח הרחוק ביותר (קרי, "ריפוד" של שנות הזהב שלכם).

במובן מסוים, זה גם גיבוי למצב שבו אסטרטגיית הפרישה המוקדמת הנדונה בבלוג הזה (המתבססת רק על מחייה מהחיסכון השוטף) תיכשל מסיבה זו או אחרת, או שתספיק לכם רק עד גיל 60.

התייחסות כזו תקל גם על בחירה נבונה יותר של מכשיר החיסכון הפנסיוני המתאים לכם.

לטעמי, חוסך צעיר (בן 45-18) העומד בפני בחירת מכשיר חיסכון פנסיוני לטווח ארוך (קופת גמל, קרן פנסיה או ביטוח מנהלים), צריך לסנן את האפשרויות תוך התחשבות ב-5 קריטריונים נוקשים:

1) מסלול מנייתי: הכספים בחיסכון הפנסיוני "נעולים" לטווח של עשרות שנים (לא ניתן למשכם לפני גיל הפרישה אלא בכפוף לתשלום קנס כבד), ובנוסף נהנים כאמור מהטבת מס על הרווחים שיצמחו. התנאים הללו מתאימים במיוחד לנכסים בעלי פרופיל סיכון/תשואה גבוה, כמו מניות. המטרה היא לגרום לכספים בתיק הפנסיוני לצמוח מהר ככל הניתן ולצבור ריבית דריבית מוקדם ככל האפשר; בזבוז הטבת המס במסלולי החיסכון הפנסיוניים על אפיקי השקעה "סולידיים" (במובן המסורתי של המילה) כמו אגרות חוב ממשלתיות לא ישרת את המטרה הזו.  כפי שכתבתי בפוסט הקודם, העובדה שאנחנו מצויים בסביבת ריבית אפסית – שכאמור מדירה שינה מעיניהם חיים כץ ודומיו – אין פירושה שפרמיית הסיכון עבור השקעה במניות נעלמה לחלוטין. גם כשהריבית נמוכה, משקיעים עדיין צפויים לקבל פיצוי (בדמות תשואה עודפת) עבור עצם הנכונות שלהם ליטול סיכונים ולהשקיע במניות. לכן, חוסכים צעירים עם עשרות שנים לפניהם צריכים להעדיף מסלולי פנסיה מנייתיים, ולנפות מסלולי השקעה שמרניים.

2) פיזור בינלאומי: הדגש כאן הוא על הימנעות מריכוז כל החיסכון הפנסיוני במדינת ישראל, כפי שנוהגים מנהלי ההשקעות המוסדיים בישראל. שוק המניות בישראל ריכוזי מאוד, עם הטייה חזקה לתעשיות הפארמה והפיננסיים (וגורמי הסיכון המשפיעים על תעשיות אלה).   פיזור על פני מגוון רחב מאוד של מניות, ענפים כלכליים ומדינות שונות הוא דרך להקטין את הסיכון.

3) ניהול פאסיבי: ניהול פאסיבי פירושו הקטנה למינימום של התערבות מנהל הקופה בבחירת ניירות הערך שבהם יושקעו כספי החוסכים. החשיפה לנכסים הפיננסיים (מניות) תיעשה, בשאיפה, באמצעות מוצרים מחקי מדד (קרנות מחקות, קרנות סל, תעודות סל, חוזים עתידיים). המטרה היא להשיג את תשואת השוק (התשואה הממוצעת) ולא לנסות "להכות את השוק". רוב מנהלי ההשקעות לא מצליחים להכות את המדד באופן עקבי, וכך, באופן אירוני, דווקא "התפשרות על הממוצע" מאפשרת להשיג ביצועים טובים יותר בטווח הארוך.  בנוסף, כבילת ידיהם של מנהלי ההשקעות מוזילה את הוצאות ניהול ההשקעה התפעוליות (מחקר, ניתוח, קנייה ומכירה של ניירות ערך). כל הוזלה כזו פירושה תשואה גבוהה יותר עבור המשקיעים.

4) דמי ניהול זולים: ככלל, אין סיבה לשלם יותר מ-0.5% מהצבירה באף מוצר פנסיוני, ודאי לא מוצר מחקה מדד. אם דורשים יותר – יש לנסות להתמקח (קלף המיקוח הטוב ביותר הוא כמובן תיק פנסיוני גדול). לאחרונה אני מזהה מעין backlash של שחקנים מובילים בתעשיית הניהול האקטיבי והביטוח בישראל,  שאומרים ש"דמי ניהול זה לא חזות הכל", או ש"על איכות צריך לשלם". זה כמובן בולשיט טהור. בפיננסים, בניגוד לתחומים רבים אחרים, אתם מקבלים יותר ככל שאתם משלמים פחות. דמי הניהול באים על חשבון התשואה שלכם. ואם ניקח בחשבון שדמי הניהול ידועים, והתשואה אינה ידועה, הרי שהפחתת דמי הניהול היא אולי הדרך הוודאית היחידה להגדיל תשואה בטווח הארוך (וזכרו – אנחנו מדברים כאן במונחים אקספוננציאלים, לא ליניארים!). בקיצור, הטיעון בעד הוזלת דמי ניהול מבוסס על אריתמטיקה בסיסית של כיתה ג'.

5) ללא ערבות הדדית. בקרנות הפנסיה בישראל חל עקרון הערבית ההדדית, שלפיו כל אחד מהעמיתים בקרן ערב לשאר העמיתים. זאת אומרת שאם בשנה נתונה לקוחות רבים משכו קצבאות מהקרן, נכסי הקרן יקטנו, וכתוצאה מכך הקיצבה שיקבלו שאר החוסכים תקטן אף היא (AKA "איזון אקטוארי" – תמצאו הסבר מפורט בנושא אצל נדב). בעיני, מנגנון כזה מכניס מימד של סיכון מיותר שאינו מפוצה באופן הולם – והסיכון מוחשי מאוד (ראו דוגמה עדכנית). מנגנון כזה אינו קיים בקופות הגמל ובביטוחי המנהלים, ומשום כך מכשירים אלה עדיפים לטעמי. יש שיאמרו שלקרנות הפנסיה יש יתרונות אחרים, כמו הקצאה של 30% אגרות חוב מיועדות (נושאות תשואה יפה של 4.86% בשנה). עם זאת, יתרון זה צפוי להתבטל בקרוב מנקודת מבטם של חוסכים צעירים, וזאת לאור תכניתו של האוצר להקצות את אגרות החוב המיועדות אך ורק לחוסכים הקרובים לגיל הפרישה, ולא לחוסכים צעירים. התפתחות חשובה לא פחות היא האישור המסויג שנתן האוצר לקופות הגמל לשלם קצבה לעמיתים באופן ישיר, כך שכבר אין צורך להעביר את הכספים לקרן פנסיה רגע לפני הפרישה. לבסוף, יש שיצביעו על כך שקרן פנסיה עדיפה משום שהיא כוללת גם מרכיב ביטוחי זול (אובדן כושר עבודה וביטוח שארים). באופן כללי, אני מתנגדת באופן נחרץ לעירוב של השקעות וביטוח באותו מכשיר פיננסי, וחושבת שדרך נכונה יותר להתנהל היא להפריד ביניהם (למשל, על ידי השקעה בקופת גמל ורכישת ביטוח אכ"ע בנפרד).

בקצרה, אנחנו רוצים לנתב את החיסכון הפנסיוני שלנו לקופת גמל, הגובה דמי ניהול מזעריים, שתאפשר להשקיע במגוון רחב מאוד של מניות באופן פסיבי.

הדרך האידיאלית להגשים זאת תהיה באמצעות פתיחת קופת גמל בניהול עצמי (IRA), העברת הכספים לקופה, ורכישה של קרן סל (ETF) זולה העוקבת אחר מדד מניות גלובאלי רחב (לחיסכון נוסף במס, עדיף להשקיע בקרן סל שבסיסה באירלנד ואשר צוברת את הדיבידנדים מבלי לחלק אותם — דוגמאות כאן).

כך תוכלו להבטיח שהחיסכון הפנסיוני שלכם מושקע במניותיהן של  אלפי חברות שונות מרחבי הגלובוס, שמקנות לכם זכות לבעלות ברווחים של כל אחת מהן.

ואם IRA אינו אפשרי?

נכון לכתיבת שורות אלה, האפשרות להשקיע בקופת גמל  IRA עדיין פתוחה רק בפני עצמאיים, שכירים עם תיק פנסיוני גדול ממיליון ש"ח, או בעלי קופות גמל נזילות (ישנות). שאר האוכלוסיות, לרבות שכירים בעלי תיק קטן ממיליון ש"ח, עדיין לא יכולות להשקיע בקופת גמל IRA, וזאת למרות התקדמות בנושא – שמצויות כעת על שולחנה של ועדת הכספים.

חוסכים אלה, או כאלה שאינם מעוניינים בניהול עצמי מלכתחילה, עשויים להעדיף לסנן את שוק המוצרים הפנסיוניים בישראל בהתאם לפרמטרים שהגדרנו לעיל.

למיטב בדיקתי, אין אף קופה שהולמת באופן מושלם את כל הקריטריונים, ויש כמובן להצטער על כך. אולי מנהלי ההשקעות בארץ ישאבו השראה מהבחור הזה?

 מכל מקום, הרשימה להלן  מונה את הקופות שמאפייניהן תואמים בקירוב את הקריטריונים שהגדרנו.  אם אתם סבורים שהחמצתי קופה זו או אחרת, נא ציינו זאת בתגובות.

אי.בי.אי. מחקה מדד S&P 500 (מס' קופה: 2256): הקופה הוקמה בנובמבר 2013 והיא הגדולה ביותר מסוגה במונחי שווי נכסים (88.9 מיליון ש"ח). דמי ניהול ממוצעים: 0.53% מהצבירה. על פי מדיניותה, 100% מנכסי הקופה מושקעים באופן שישיג את תשואת מדד ה-S&P 500,  מדד הדגל של שוק המניות האמריקני. מבדיקת הרכב נכסי הקופה נראה שהעקיבה מתבצעת באמצעות חוזים סינתטיים על המדד (הסבר כאן).

אינטרגמל מחקה מדד S&P 500 (מס' קופה: 9452) קופת גמל שהושקה באפריל 2016 על ידי חברת אינטרגמל הצעירה. מנהלת 341 אלף ש"ח בלבד. עוקבת אף היא אחר מדד ה-S&P 500, כשהעקיבה מתבצעת באמצעות תעודות סל וקרנות מחקות על המדד שהנפיקו חברות ישראליות. דמי ניהול: 0.35% מהצבירה (טוענים למדיניות שיוויונית בין כל הלקוחות).

איביאי גמל מסלול מניות חו"ל (מס' קופה 1543) – קופת גמל פסיבית המשקיעה באמצעות מוצרים סינתטיים עוקבי מדדי מדדי מניות חו"ל. הרכב הנכסים עדכנית למועד הכתיבה: 50% מושקעים ב-S&P 500 (ארה"ב), 25%  במדד EURO STOXX 50 (אירופה), 13% במדד שווקים מתעוררים ו-7% ביפן. שאר נכסי הקופה מושקעים באגרות חוב ובמזומן. נראה שהקצאת הנכסים בקופה זו היא לא סטאטית לחלוטין אלא דינאמית, ומנהלי הקופה שומרים לעצמם את הזכות להקטין או להגדיל את החשיפה למניות (מתחייבים על מינימום 75% בכל עת). במילים אחרות, לא מדובר בקופה פסיבית "טהורה" הגם שהחשיפה היא באמצעות מכשירים פסיביים. דמי ניהול ממוצעים מוצהרים: 0.65%. גודל הקופה: 39.8 מיליון ש"ח.

פסגות גדיש פאסיבי – מדדי מניות (מס' קופה 989) – עוד קופת גמל "פסיבית למחצה", במובן זה שהיא משתמשת במוצרים פסיביים עם הקצאת נכסים דינאמית. הקופה מתחייבת כי החשיפה למניות תנוע בין 75% ל-100%. נכון לכתיבת שורות אלה, 91% מנכסי הקופה מושקעים במניות, כש-45% מהם מושקעים במניות בארץ (תעודות סל על מדדי ת"א השונים) ועוד 46% על מדדי מניות חו"ל (באמצעות תעודות סל בארץ וקרנות סל בחו"ל). החשיפה למדדי המניות בחו"ל חופפת פחות או יותר את משקל המדדים בשוק המניות העולמי. שאר הנכסים מושקעים כיום באגרות חוב ובנכסים שווי מזומן. דמי ניהול ממוצעים מוצהרים: 0.75% מהצבירה. גודל הקופה: 76 מיליון ש"ח.

אקסלנס גמל פאסיבי – מדדי חו"ל (מס' קופה 9905) – הושקה בינואר 2016 על ידי אקסלנס. מתחייבת להשקיע בין 75% ל-100% מנכסיה במניות), כלומר גם כאן מדובר במסלול פסיבי-דינאמי עם שיקול דעת נרחב למנהל ההשקעות. החשיפה מתבצעת על ידי תעודות סל בארץ ובחו"ל על מדדי מניות מובילים ברחבי העולם (נראה שהרכב הנכסים העדכני כולל חשיפה משמעותית לאג"ח).  דמי ניהול: לא פורסם, מניחה שאפשר להתמקח במיוחד לאור גודלה הצנוע של הקופה. גודל הקופה: 7.5 מיליון ש"ח.

מיטב דש גמל פאסיבי מניות (מס' קופה 1689) – הושקה ב-2016 על ידי מיטב דש. מתחייבת להשקיע בין 75% ל-100% מנכסיה במניות.   החשיפה למניות מתבצעת באמצעות תעודות סל בארץ ובחו"ל, כשהחלוקה היא 45% מניות ישראל (ת"א 100) והשאר במדדי ארה"ב, אירופה, יפן ושווקים מתעוררים. דמי ניהול: לא פורסם, ראו לעיל. גודל הקופה: 10 מיליון ש"ח.

הערה: מיטב דש השיקה מסלול פאסיבי מנייתי בקרן הפנסיה המקיפה שלה (למיטב ידיעתי היא החברה היחידה שעשתה זאת) אולם לא הצלחתי למצוא את פירוט הרכב רשימת הנכסים הרבעונית שלה. מי שמוצא – שתבוא עליו הברכה.  

האמור בפוסט זה הנו למטרות אינפורמטיביות בלבד ואינו מהווה יעוץ, המלצה או חוות דעת באשר לכדאיות השקעה במוצרים פיננסים מכל מין וסוג. בנוסף הוא אינו מהווה שיווק או ייעוץ פנסיוני המתחשב בנתונים ובצרכים הייחודיים של כל אדם. קראו נא את הדיסקליימר שלי.