עולם חדש נורא? - הסולידית

// הערה: זהו פוסט פוליטי. אני יודעת שיש קוראים נאמנים שסולדים מהפוסטים האלה, אבל לצערם, הרצון לכתוב גובר על הרצון להבטיח 100% קוראים מרוצים. // 

צל אפל כיסה את הציביליזציה המערבית. התעוררנו השבוע לשבר היסטורי, דיסטופי, חסר תקדים בעומקו ובהיקפו. עשרות שנים של קידמה נמחקו במחי מערכת בחירות אחת. כמו בגרמניה של שנות השלושים, השנאה, הגזענות והשוביניזם הלאומני הרימו את ראשן המכוער, התנחלו בלבבות ההמון המוסת והנבער, ונחלו ניצחון שכולו הפסד. כוחות האור ניגפו מפני כוחות האופל. עולם ישן-חדש נורא.

כך, בקדרה מבעבעת של רגשנות אפוקליפטית, מתארים תומכי קלינטון, בארץ ובחו"ל, את תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית.

המועמדת הטובה, הטהורה, הראויה – הפסידה. השנאה ניצחה, בנקודות אם לא בנוק-אאוט.

כפי שביטא זאת נחום ברנע, "מול כל אישה שהשתכנעה ש שונא נשים, קם גבר לבן ששונא שנשים. מול כל היספאני, מוסלמי או שחור שנעלב, צץ גבר לבן שהצביע בעדו." פלא ש–"מיזוגניה וגזענות מנצחים אישה ושחור"?

אלא שדווקא התיעוב העמוק הזה כלפי מצביעיו של טראמפ — אותם בריונים, גזעניים, מיזוגניים והומופובים שהרסו את העולם – הוא ההסבר הטוב ביותר לתוצאות הבחירות האחרונות.

האספסוף,  ה-"דמוס", זה שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתו, זה שיש להנחותו לפעולה "נכונה" באמצעות סרטונים מעוררי מוטיבציה בכיכובם של סלבריטאים מדושנים, זה, שכמאמרה של סימה קדמון, "עצם עיניו והתעלם כליל מדברים שהדעת לא נותנת להתעלם מהם, אי-אפשר להיות סתם אדם ישר ולהצביע טראמפ" – ובכן, האספסוף הזה הצביע.

עם האצבע המשולשת.

הוא הצביע נגד אותו מחנה טהרני, רב-תרבותי, אוניברסליסטי, תקין פוליטית, לכאורה נעלה מבחינה מוסרית, הסבור כי פטרנליזם קשה ומדיניות רווחה עמוקה הם כלי העבודה העיקריים שבאמצעותם יש למשול בהמון; המון שנתפס, במקרה הטוב, כעדת פעוטות "מוחלשת" וחסרת-אונים, שיש לקדם אותה, לטפח אותה ולדאוג לה מהעריסה ועד לקבר, ובמקרה הרע, כאמור, כאסופת בריונים חסרי-מוסר, שאת התנהגותם יש להנדס מחדש ברוח "הקידמה".

הוא קרא תיגר על  אותו מעמד כמורה חילוני, מוסרני, שטוען בלהט כמעט דתי שתפיסותיו הפרוגרסיביות הן הן האמת המוחלטת ואין בלתה. ומכיוון שיש רק אמת אחת – אין עוד טעם בדיון והחלפת דעות. ביקורת כלפי ה"אמת" הזו היא יותר מאי-הסכמה פשוטה. היא עולה כדי דברי כפירה של ממש. אמץ את האמת הזו –  ותיגאל. התכחש אליה – ודינך ייסורים בגיהנום — או לפחות, דמוניזציה פרי קולמוסם הרושף של חברי מרצ ועיתונאי ידיעות אחרונות.

הניצחון של טראמפ לא היה ניצחון לגזענות, לבריונות, להומופוביה או למיזוגניה. ניצחונו הוא ניצחונם של אלה שמאסו בתיוג "גזען", "בריון", "הומופוב" או "מיזוגן", רק משום שערכיהם אינם עולים בקנה אחד עם השקפת העולם ה"נכונה".

"המרד בכמורה" מסביר את הצטמקותו העקבית של המחנה הפטרוני, מניצחון טראמפ בארה"ב, דרך הברקזיט בבריטניה ועד לתבוסת השמאל בבחירות האחרונות בישראל.

הוא מסביר את קרב הבלימה חסר הפשרות שמנהלת התקשורת המגויסת כנגד הצטמקותו, ואת התגובות האפוקליפטיות של "מעצבי דעת הקהל" נוכח האירועים.

והוא מסביר גם את העוינות הגוברת של המחנה הזה כלפי אותה שיטת ממשל מגוחכת, שמחייבת אותנו להתחשב בדעותיהם של אנשים פשוטים כדי לעצב את המציאות, לקבוע את סדר היום הציבורי ולקבל החלטות באופן קולקטיבי.

כי הסיפור כאן איננו, ומעולם לא היה, דונלד טראמפ, נייג'ל פראג', או ביבי נתניהו.  זו הדמוקרטיה עצמה שמדירה שינה מעיניהם.

המגמות האלה הולכות מחריפות ככל שהמחנה הפטרוני מצטמק ומקצין. אנשיו מתקשים להבין מדוע, לעזאזל, ההמון מסרב לתת את קולו למי שרוצה רק לדאוג, לחמול, לטפל, להעניק, לקדם ולטפח את המקופחים, ולהוביל אותם לחיים "בריאים" ו"הגונים".

התשובה הרווחת במחנה הפטרוני היא ששיקול הדעת של ההמונים — פגום. הם לא יודעים מה טוב בשבילם. הם "מפנימי דיכוי". הם תינוקות שנשבו, ומוחותיהם הרכים עברו הסתה שיטתית. הם זקוקים כעת למישהו שינחה אותם ויסביר להם מה עליהם לעשות.

אסון מגדרי?

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה, והעיקרית.

יש מי שמתארות את הפסדה של קלינטון במונחים של אסון מגדרי, ניצחון הגבר הלבן על האישה המוחלשת, ביטוי של מהפכת-נגד ו-"בקלאש"  שידרדר נשים עשרות שנים לאחור.

ח"כ זנדברג, לדוגמה, קובעת שטראמפ ביצע "נורמליזציה של שנאת נשים, תקיפה מינית וגזענות  עלינו להבין ולהכיר את עומקה ושורשיה של שנאת הנשים של החברה שלנו, את המנגנונים הגלויים והסמויים של הקטנה וזלזול, או במילים אחרות, עד כמה אנחנו עדיין שופטים בסטנדרטים אחרים לגמרי נשים וגברים…"

ומה בדבר אותן נשים – יותר מ-40%, על פי ההערכות – שנתנו את קולן לטראמפ? ובכן, אין לצפות מהן שיפעילו שיקול דעת עצמאי כבני אדם בוגרים, הו לא. הן לא מסוגלות לכך. כה עמוקה היא הפנמת הדיכוי שלהן, עד כי הן בחרו להרחיק עצמן מקלינטון. ולמה זה? ובכן, אם נקבל את דברי ההסבר של ח"כ מיכאלי,  "הן פשוט לא רצו להיות הנשים האלה, שגברים לא אוהבים."

כן, ספרי לי עוד על הקטנה וזלזול בנשים.  (*)

הקמפיין של קלינטון נסב כל כולו סביב זהותה המגדרית. תשדירי הבחירות שלה היו פסטיבל של נשיות (ומעט מאוד תוכן מהותי מלבדה).  קלינטון ביקשה לרכב על הרעיון שלפיו פוליטיקה נשית היא פוליטיקה נעימה, רכה, אימהית ("סבתאית"?), חומלת, מחנכת, מתרבתת, מבוססת על הסכמות, קונצנזוס ושיתוף פעולה — ולא על היררכיה, עימותים ושיקול דעת קר.

זה לא תמיד היה כך. כשקלינטון הפסידה לאובמה בהתמודדות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2008, היא סירבה בפירוש להשתמש בקלף המגדרי.  ב-2016, לעומת זאת, היא כבר לא רצה כפוליטיקאית. היא רצה כאישה.  הנושא המגדרי הועבר לחזית. קלינטון שוב לא הייתה סתם מועמדת לנשיאות — אלא מועמדת לתפקיד "הסבתא העליונה".

כי מהן 40 שנות עשייה פוליטית לעומת רחם וזוג שחלות?

מעשית, קלינטון נטשה את הרעיון שלפיו יש לשפוט נשים לפי מה שהן אומרות וחושבות, ובמקום זה אימצה את הרעיון החדש (או שמא, הארכאי) שלפיו יש לשפוט נשים בזירה הציבורית ראשית כל דרך איברי המין שלהן.

המגדריזציה של קלינטון שיקפה עד כמה התכווצה הזירה הציבורית: מעולם של רעיונות ואידיאולוגיות, היא הפכה לעולם של מאפיינים מולדים ופריבילגיות. קמפיין הבחירות שלה, במילים אחרות, שיקף את עומק החדירה של פוליטיקת הזהויות לספרה הפוליטית הרשמית.

המאפיין העיקרי של פוליטיקת הזהויות, תופעה שהתעצבה ברוח הסיסמה המרקסיסטית-פמיניסטית "האישי הוא ציבורי", הוא ההלחם מעורר הבעתה בין הביולוגיה לפוליטיקה. בתפיסה הזהותנית,  כל אדם, בכיר ככל שיהיה, עובר רדוקציה למאפיינים המולדים הבסיסיים ביותר שלו: צבע עורו, נטייתו המינית ואיברי הרבייה שלו (ראו פנינת החוכמה של זנדברג לעיל) .

חשוב מכך — מכל אדם מצופה להגדיר את השקפות העולם החברתית והפוליטית שלו ביחס לאותם מאפיינים מולדים.

מובן שבמצב שבו הביולוגי הופך לפוליטי, כל ביקורת נגד התפיסות הפוליטיות שלנו מתפרשת כהתקפה אישית על עצם האנושיות שלנו, על עצם זכותנו (הביולוגית) להתקיים.

שהרי, אם לא ניתן להבחין בין האקטיביזם הפוליטי שלך למאפיינים המולדים שלך, כל אי-הסכמה "תרגיש" כמו התקפה נגדך. הפוליטיקה הופכת ממרחב לניהול מאבקים רעיוניים לזירת קרב שבה זהויות אישיות משוסות אלה באלה. השיח הפוליטי עצמו הופך לביטוי של שנאה, פוביה ורדיפה.

זו גם הסיבה שפוליטיקת הזהויות היא אחד ממקורות ההזנה העיקריים של תרבות הקורבן: אותה כמיהה עזה להגדיר עצמך כסובייקט עלוב, סביל, שברירי, רגיש ופריך,  המתנפץ לרסיסים כל אימת שהוא חווה חוויות לא נעימות ומילים לא יפות. החברה המערבית בפתח המאה ה-21 מייחסת ערך גבוה לאדם "המוחלש" – זה שנעלב עד כדי חוסר תפקוד – ונכונה להרעיף עליו אהדה ציבורית, משאבי מדינה, והכרה בהשתקה של מי שניסה לעלוב בו. כתוצאה מכך נוצר תמריץ חזק "לצוד עלבונות", גם אם אינך סובל באמת, וגם אם אינך, בפועל, קורבן.

השילוב הרעיל של קולקטיביזם זהותני-מגדרי מחד, וקורבניזם / תשוקה להיעלב מאידך, הוא שיצר את הרושם שניצחונו של דונלד טראמפ הוא הכרזת מלחמה על  ציבור הנשים כולו.

האידיאולגיה הזהותנית, כאמור, דוחסת את כל בני האדם לתיבות הקולקטיביות שלהם. כל הגברים הם אותו הדבר, כל הנשים הן אותו הדבר. הילארי קלינטון, בהקשר זה, לא נתפסה כמדינאית, אלא כנציגה של המגדר הנשי. המאבק הפוליטי שנוהל נגדה — וכל האשמה פרסונלית שהוטחה בה במסגרתו – נתפסו כמאבק נגד נשים ונשיות באופן כללי.  וזו, כמובן, הזדמנות פז להעמיד פני קורבן בקנה מידה מגדרי-גלובאלי.

מפלתה של קלינטון, כך יש לקוות, תבשר גם את מפלתה של פוליטיקת הזהויות, של ה"ביולוגיזם הפוליטי", ושל התפיסה הפרימיטיבית שלפיה נשות ציבור הן קודם כל נשים, ורק אחר-כך מדינאיות.

מי יודע, אולי היא גם תכונן אמונה מחודשת בהומאניזם ובמשמעות המקורית של החוויה האנושית כפי שהובנה בתקופת הנאורות: האדם לא כקורבן סביל הזקוק ליחס טיפולי,  אלא כמי ששולט בסביבתו ומעצב את גורלו במו ידיו.  

(*) יש שם לאינפנטיליזציה של נשים בוגרות, ולזלזול הא-פריורי בהחלטותיהן רק משום שאלה אינן עולות בקנה אחד עם הסטנדרט ה"ראוי" או "הנכון".  התופעה הזו נקראת פטריארכיה, והטרגדיה היא שדווקא נשים, ועוד כאלה שמעיזות לכנות עצמן" פמיניסטיות", ניצבות בראש החץ שלה.