פרדוקס הצעיר השמרן - הסולידית

ארגון "פעמונים" מפעיל מזה מספר שנים תכנית התנדבות לסטודנטים במוסד האקדמי שבו אני לומדת.

זה פרויקט מרשים למדי, שבמסגרתו סטודנטים צעירים עוברים הכשרה בסיסית בניהול כלכלת המשפחה, ולאחריה מצוותים למשפחות נזקקות בתור מלווים פיננסיים.

הזדמן לי בשנה האחרונה לשוחח עם כמה וכמה סטודנטים שמתנדבים או התנדבו בפרויקט הזה. הרושם הכללי שקיבלתי מהשיחות עמם הוא ש"פעמונים" הוא הרבה מעבר לסיוע כלכלי למשפחות; עיקר התרומה שלו היא דווקא באחריות הפיננסית שהוא מטפח בקרב הסטודנטים-המתנדבים עצמם .

הסטודנטים עמם שוחחתי רחוקים מאד מתדמית הצעיר הילדותי, המפונק והיבבן, זה שחי את הרגע ותופס עצמו כקורבן נצחי של המערכת / השיטה / הדורות הקודמים. אף אחד מהם לא יכול היה לשמש כנער פוסטר לכל אותן כתבות מאוסות שעוסקות בייסוריו של "דור ה-Y".

כולם, בלי יוצא מן הכלל, גילו בגרות ואחריות פיננסית – לפחות ברמה העיונית. הם ידעו להסביר את המשמעות ההרסנית של חובות נושאי ריבית, את החשיבות הטמונה בחיסכון שיטתי (אמנם בדרגות שונות של "אגרסיביות"), ואת הבסיס של תכנון פיננסי לטווח ארוך.

בקיצור, סולידים צעירים עם עתיד מבטיח.

או בעצם, כמעט.

כי למתנדבי פעמונים החביבים שעמם שוחחתי היה מכנה משותף אחד נוסף. אף אחד מהם – ככל שהצלחתי להבין משאלותי המחוצפות —  לא משקיע את חסכונותיו האישיים בשוק ההון. לא במניות, ולא בכלל. כולם "יושבים" על מזומן.

הסלידה של משקיעים צעירים מהשקעה בשוק ההון – פרדוקס "הצעיר השמרן" —  היא תופעה מוכרת בקנה מידה אוניברסלי. יש לי חשד שבישראל היא אפילו רחבה יותר, אולי מפני שהביטוי "השקעה לטווח ארוך" במחוזותינו מעורר בעיקר אסוציאציות לארבע קירות, תיקוני צנרת וכסף שטרם הרווחנו משכנתא ענקית. לא למכשירים פיננסיים מורכבים שנסחרים ב"קזינו" של הבורסה.

ועדיין, כשהשמרנות הזו קופצת לך מול הפרצוף, ועוד מצד חבר'ה שיודעים דבר או שניים על התנהלות פיננסית, זה מעורר תהיות נוגות בנוסח "אם בארזים נפלה שלהבת".

איך אפשר להסביר את העובדה, שדווקא צעירים נרתעים מהשקעה בשוק ההון, גם כשהם בעמדה הטובה ביותר להנות מפירותיה?

מה הבעיה, בעצם?

אני נוהגת לכתוב כאן מפעם לפעם שההחלטה הגורלית ביותר שמשקיע יכול לקבל נוגעת להרכב תיק ההשקעות שלו, ובאופן ספציפי, לשיעור מהתיק שהוא בוחר להקצות לנכסים עתירי סיכון כמו מניות.

אבל זה רק חצי-נכון, משום שיש החלטה חשובה אף יותר: ההחלטה להשקיע מלכתחילה.

כן, בשלבים המוקדמים, כשתיק ההשקעות עדיין קטן, לשיעור החיסכון, כלומר, ליחס שבין ההכנסות נטו להוצאות, יש השפעה משמעותית בהרבה על מצבכם הכלכלי מאשר לתשואה שיניב תיק ההשקעות. אחרי הכל, חיסכון אגרסיבי (50% ומעלה מההכנסה) הוא המפתח לעצמאות כלכלית – לא שכר גבוה ולא תשואה פנומנלית על ההשקעה.

ולמרות זאת,  אי אפשר להקל ראש בעובדה, שצעירים שאינם מעמידים את חסכונותיהם הפנויים בסיכון בשוק ההון מבזבזים למעשה את הנכס היקר ביותר הידוע למשקיע – זמן.

במונחים של צבירת ריבית דריבית – או בפשטות, כסף שעושה כסף — זמן חשוב יותר מכל ניתוח, מחקר פיננסי או אסטרטגיית השקעה. ככל שהכסף מושקע בנכסים עתירי סיכון (ותשואה)  במשך זמן רב יותר, כך אפקט הצבירה נעשה עוצמתי יותר, ויכול להיתרגם לסכומים משמעותיים מהר יותר. חישוב זריז לפי כלל ה-72 מעלה, שאם נניח, לדוגמה, תשואה שנתית ממוצעת של 5%, ערך התיק יוכפל מדי 14 שנים. אם נניח תשואה שנתית ממוצעת של 7%, ערך התיק יוכפל מדי 10 שנים. 

במילים פשוטות, ככל שמשקיעים מוקדם יותר, כך גדל פוטנציאל הצמיחה של ההון המושקע. לכן, בחורה צעירה שלא יודעת דבר על שוק ההון אך נהנית מאופק השקעה הנמדד בעשרות שנים, מחזיקה ביתרון שיעוררר את קנאתם של משקיעים מדופלמים וקשישים בהרבה.  זהו הסוד הגלוי של עולם ההשקעות. 

שיעורי התשואה הללו, אגב, אינם בלתי מציאותיים. הם מצויים בטווח הביצועים ההיסטורי של תיק השקעות פסיבי, זול ופשוט עם חשיפה נכבדת למניות.  אין צורך בקשרים משפחתיים או באקרובטיקה פיננסית מתוחכמת כדי להשיג ביצועים דומים. כל שנדרש הוא סבלנות, אורך רוח וקור רוח — במיוחד כשהשוק מתרסק לו מעת לעת.

הדרך היחידה לפתח את סיבולת הסיכון הזו היא להיכנס למים ולחוות את הסיכון הפיננסי על בשרכם.  לדעתי, נכון לעשות זאת מוקדם ככל האפשר – כשאתם צעירים, בריאים, ועתירי הון אנושי, כלומר, בעלי יכולת להרוויח כסף בשוק העבודה בכל רגע נתון. היתרונות הללו הם כריות הביטחון שלכם לתרחיש של נפילות חדות וממושכות בשווקים, לכשתתרחשנה (והן תתרחשנה). הגמישות הזו היא שמאפשרת להגיב למשברים ולהמתין בסבלנות להתאוששות.

הזמן לצבור ניסיון ולהתוודע לקפריזות המאניות-דיפרסיביות של השוק הוא עכשיו, כשההון הפיננסי קטן וההון האנושי גדול. צעירים שמדירים רגליהם מהבורסה עלולים לגלות  שכניסה לשוק ההון בגיל מבוגר, כשהמצב כבר מתחיל להתהפך, עלולה להיות קשה עד בלתי-אפשרית, בעיקר עקב חוסר יכולת לשאת את הסיכון הנלווה. למרות זאת, חשוב שהחשיפה תיעשה בשום שכל ולא בפזיזות (ראו הערה בסוף הפוסט).

להפסיק להירתע מהבורסה

המסקנה מהדיון עד כה היא שצעירים מצויים בעמדה כמעט מושלמת ליטול סיכון פיננסי מחושב באמצעות חשיפה (ניכרת) של חסכונותיהם לשוק המניות. כל שעליהם לעשות הוא לבנות תיק השקעות מנייתי, זול ויעיל, ולהמתין בסבלנות שעה שהריבית דריבית עושה את שלה.

זה כמובן נשמע טוב ויפה בתיאוריה. אלא שיש פער די משמעותי בין התאוריה הזו, על יתרונותיה השונים, לבין מציאות היומיום, האילוצים הסביבתיים והחברתיים, וסדריי עדיפויות של צעירים, חיילים משוחררים וסטודנטים בישראל.

נדמה לי שההסברים השונים לרתיעה של משקיעים צעירים משוק ההון מצויים בעיקר בתווך הזה.

אתגר מס' 1 – קוצר ראייה:

הסבר אפשרי אחד לרתיעה משוק ההון הוא קוצר ראייה וחוסר סבלנות. נראה שצעירים רבים מתקשים לראות את ההגיון שברכישת ניירות ערך, שהתשואה מהם, אם בכלל, תגיע רק בטווח הארוך, שעה שהם צריכים למצוא דרך לשלם את הוצאותיהם המאמירות בהווה ובעתיד המיידי. ואכן, מרחב התמרון הצר בין חתונות, מסיבות וטיולים בעשור הנוכחי, למשכנתא, אשראי צרכני וילדים בעשורים הבאים,  לא מותיר, בדרך כלל, מקום לתכנון פיננסי לטווח ארוך, והשקעות בבורסה בכלל זה.  קוצר הראייה הזה עלול להחריף את הרתיעה משוק ההון במיוחד בתקופות קשות, כשהשוק צולל והמסכים אדומים.

הפתרון – אוטומציה. לטעמי, הדרך האפקטיבית ביותר לפתור בעיות התנהגותיות הנובעות מקוצר ראייה הוא לנטרל את המרכיב ההתנהגותי באמצעות אוטומציה של תהליך ההשקעה. לא חוסכים מספיק כל חודש? ודאו שכל החשבונות משולמים באופן אוטומטי בהוראת קבע; גשו לבנק והגדירו הפרשה כפויה לחיסכון; וכמובן, צרו הוראת קבע לרכישת יחידות בקרן נאמנות מחקה בהתאם להרכב התיק המבוקש. הגדילו את ההפרשות מדי שנה, ככל שהכנסתכם עולה, והימנעו מלהציץ בביצועי התיק לעתים קרובות.  האוטומציה הזו תוציא את ההיבט הרגשי-התנהגותי מתהליך ההשקעה, תחסן אתכם מטעויות פיננסיות לא הכרחיות, תבטיח שתישארו מושקעים גם כש"הלב" אומר אחרת, ובעיקר תסייע לכם לסגל הרגלים פיננסיים בריאים.

אתגר מס' 2 – מורכבות

העולם הפיננסי, ושוק ההון בכלל זה, אינם נגישים, בלשון המעטה, לבוגר ממוצע של מערכת החינוך הישראלית. הז'רגון המתוחכם שאופף את התחום – לעתים שלא לצורך – הוא גורם מרתיע לכשעצמו. זה קשה במיוחד כשהמשקיע ההדיוט נדרש לברור השקעות ראויות מבין שלל הרעלים הפיננסיים שמוצעים בשוק. עודף הבחירה עלול לגרום לשיתוק מעודף ניתוח, ולהקשות על משקיעים צעירים לסחוט את ההדק ולהיכנס לשוק.

הפתרון: פשטות. שוק ההון הוא אמנם סביבה מורכבת, אבל אפשר ליישם במסגרתו שורה של פתרונות פשוטים להפליא. כדי להתמודד עם המורכבות, כדאי תמיד לשאוף ליישום את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי.  אם עודף הבחירה משתק אתכם, הפתרון הוא להפעיל סינון קשיח ורב עוצמה. אם תנפו מהרשימה המוצרים פיננסיים שגובים דמי ניהול גבוהים, שמנוהלים באופן אקטיבי, שמושקעים ללא פיזור נאות, ושעונים על אחד או יותר מסימני ההיכר של רעלים פיננסיים – תגלו שבעצם, ההיצע לא גדול מדי ולא מפחיד מדי. כך, למשל, במקום לנסות ללקט מניות בפינצטה, פשוט קונים את כל השוק באמצעות קרן מחקה עם כיסוי גיאוגרפי רחב ודמי ניהול זולים ביותר.

אתגר מס' 3 – חוסר אמון במערכת הפיננסית:

יש מי שתופסים את שוק ההון כשורש כל רע, מקור הקפיטליזם המסואב והבלתי שיוויוני, או לכל הפחות כמשחק מכור שבו כרישים שמנים אצים לטרוף דגיגים קטנים ותמימים. ביטוי מייצג להלך הרוח הזה מצוי בדבריו ההרסניים של המינימליסט המדומה ג'יימס אלטושר, שמטיף לקוראיו הצעירים שלא להתפתות להשקעה במניות, "כי הן ארוזות במנגנון פיננסי ערמומי שמנצל את חוסר הידע של כולנו." העוינות הזו כלפי השוק מקנה לו משמעות סימבולית שלילית, שלטעמי אין שום סיבה לייחס לו. העוינות הזו, בשילוב בורות פיננסית מזה ולהט אידיאולוגי מזה, יוצרת מחסום פסיכולוגי אדיר להשתתפות בשוק.

הפתרון: ידע.  הדרך היחידה להפיג דעות קדומות, הטיות אידיאולוגיות וחשדות בלתי רציונאליים כלפי עולם זר ומוזר היא ללמוד אותו על בוריו, מבחינה היסטורית ותיאורטית. השקעה בשוק ההון מחייבת, לצד הכנה מנטאלית-פסיכולוגית, גם רכישת ידע פיננסי מינימלי. בלעדיו, קשה לצפות מצעירים לנהור בהמוניהם לשוק. אני לא מדברת רק על הפרקטיקה הטכנית של רכישת ניירות ערך, אלא בעיקר על הבנה יסודית של של התיאוריה, ההיסטוריה והפסיכולוגיה של השווקים הפיננסיים, התפקיד שהם ממלאים בעולם, האופן שבו הם פועלים, והדרך שבה ניתן לרתום אותם כדי לסייע לכם להשיג מטרות כלכליות.

הדגש כאן צריך להיות על איתור מקור ידע מהימן, מעמיק ובהיר. במקום לקרוא טורי אנליסטים חסרי ערך בביזפורטל, כלכליסט או דה מרקר, השקיעו, למשל, שעה אחת בקריאת הספרון הקטנטן והנהדר של ד"ר ביל ברנשטיין, If You Can, שנכתב במיוחד למשקיעים צעירים (0.99$ באמאזון, או לחלופין, חינם כאן).

ד"ר ברנשטיין, נוירולוג בהכשרתו ומהכותבים הפיננסים החשובים, המשפיעים והאהובים עלי ביותר, פורס ב- 16 עמודים, באנגלית קלה ופשוטה, את הבסיס של השקעה נבונה בשוק ההון.  "אם תוכלו" לדלג על 5 המשוכות שברנשטיין מונה – (1) לחסוך כסף בשיטתיות (2) להבין את המנגנונים הבסיסיים של העולם הפיננסי (זה לא מדע טילים!) (3) ללמוד מההיסטוריה של השוק (4) להתמודד פסיכולוגית עם האויב הגדול ביותר שלכם כמשקיעים (אתם עצמכם)  ו-(5) להתעלם מתכסיסיה של התעשייה הפיננסית – או אז תסיימו את חייכם כמיליונרים. כל "משוכה" כזו זוכה לפרק משלה בספרון.  באופן די מדהים, "אם תוכלו" מתמצת (אך לא מחליף) את עיקרי ספריו ה"כבדים" יותר של ברנשטיין, שעל כולם אני ממליצה בחום:  The Intelligent Asset Allocator,  The Four Pillars of Investing  וכמובן  The Investor’s Manifesto.

אתגר מס' 4 – דחיינות:

יש צעירים שמעוניינים להשקיע, אבל מרגישים ש"העיתוי הנכון" לכך עדיין לא הגיע. או שהשוק לא מתאים (בין אם משום שהוא בשיא, ובין אם משום שהוא רחוק מהשיא), או שנסיבות חייהם לא מתאימות.

הפתרון: התחילו היום.  ככל שאתם עומדים בתנאי הסף להשקעה, אין לכם חובות או התחייבויות לטווח הקצר והבינוני, אתם מפקידים את המקסימום לחשבונות פנסיוניים וחיים בגבולות ההכנסה, אין לדחות את ההחלטה להתחיל להשקיע. נצלו את היתרון שבגללו קשישים מקנאים בכם. עצמו עיניים, סתמו את האף, וכנסו פנימה, ויפה שעה אחת קודם. אם תמתינו ותמתינו, תיווכחו ש"העיתוי הנכון" מעולם לא הגיע, ולפני שתשימו לב – אתם בני 55, תקועים על מזומן, רחוקים מהיעדים הפיננסים שהצבתם לעצמכם.

נקודת הכניסה האופטימלית לשוק פשוט לא קיימת, ואם היא קיימת, נוכל לדעת עליה רק בדיעבד. הקושי נובע בין אם משום שהשוק לא משתף פעולה, ובין אם משום שאלה נסיבות החיים שלכם — חיי חברה, נישואין, משכנתא, ילדים, ושאר התחייבויות – שמונעות מכם להתחיל להשקיע. תמיד יהיה תירוץ אחר שיימנע מכם לפעול. הפתרון, כאמור, הוא להתחיל כעת, ולבנות בהדרגה את סיבולת הסיכון השלכם. סביר להניח שתוך מספר חודשים, יתברר לכם שהכסף שהשקעתם לא באמת חסר לכם.

אתגר מס' 5 – פחד מסיכון

הסיבה הזו אמנם לא ייחודית למשקיעים צעירים, ובכל זאת, אי-אפשר להתעלם ממנה בפוסט כזה. בתמצית, משקיעים נוטים לייחס משקל רב לעובדה ששוק המניות תנודתי מאוד ובלתי צפוי, כשהתנודות החריפות הללו עלולות להשפיע באופן קיצוני על שווי התיק, לטוב – אך גם לרע. החשש הטבעי הוא מאובדן שליטה. כשהשוק צולל מטה, החשש הזה עלול להפוך לפאניקה, שגורם לאנשים למכור בבהלה ולפעול מהבטן. יש אנשים שלא רוצים מלכתחילה לחוות את התחושה הזו, ובעקבות זאת בוחרים להתנזר מהשוק כליל.

הפתרון: שנו את תפיסת הסיכון שלכם. אי-אפשר להעריך סיכון פיננסי במנותק ממימד הזמן. תפיסת הסיכון של בחור בן 20 צריכה להיות שונה לחלוטין מזו של קשישה בת 80. באופן אירוני, צעירים שמרנים ושונאי-סיכון שמחליטים להשקיע כאילו היו בני 80 חושפים את עצמם לסיכון משמעותי.

נניח שאתם משקיעים את מיטב חסכונותיכם בקרן מחקה מנייתית, ולמחרת השוק מתרסק בשיעור דו-ספרתי. האם יש סיבה להתאבל? ובכן, אם תכננתם להשתמש בכסף הזה בטווח זמן של חודש מהיום – אז כן, בהחלט. מצד שני, אם אתם מתכוונים למשוך את הכסף בטווח של עשרות שנים מעכשיו, אתם אמורים לצהול משמחה נוכח הירידות.

הנקודה הזו לא מאוד אינטואיטיבית, אז אחזור עליה באותיות קידוש לבנה: משקיעים צעירים עם אופק השקעה ארוך צריכים לקוות למפולת בטווח הזמן הקצר. הסיבה לכך היא שתוחלת התשואה מנכס פיננסי עולה ככל שמחיר השוק שלו יורד. ובעברית, זה אומר ששככל ששוק המניות זול יותר בתחילת הדרך, פוטנציאל התשואה ממנו בעתיד — גבוה יותר.  כשהשוק קורס, הכסף שלכם קונה "סחורה" רבה יותר במחירים נמוכים יותר, והתשואה על הסחורה הזו צפויה להיות גבוהה יותר. לכן, מפולת בשווקים, מנקודת מבטם של משקיעים צעירים שחוסכים ומשקיעים באופן שיטתי, היא לא פחות מהזדמנות. התנודתיות החריפה של שוק המניות היא מאפיין טבעי והכרחי שלו. נכס ללא תנודתיות הוא נכס ללא רווחים. השוו, למשל, לכסף מזומן.

לכן, דווקא אי-השקעה והתנזרות מוחלטת מנכסים "מסוכנים" היא הבחירה המסוכנת יותר. סיכון האמיתי, החמור, והקיצוני שיש להביא בחשבון איננו קריסה מזדמנת של שוק המניות, אלא החשש שלא יהיה לכם די כסף בערוב ימיכם. במובן זה, שמרנות-יתר שהיא מגדילה משמעותית את הסיכוי לכך שכוח הקנייה של כספכם יישחק לאורך זמן.

במילים אחרות, הסיכון מבחינתם של משקיעים צעירים טמון דווקא באי-נטילת סיכון. מבחינתו של ה-"אני העתידי" שלכם (והוא קיים, אי שם, בעוד 40 שנה מעכשיו), תיק השקעות מנייתי המפוזר על פני מגוון רחב של שווקים בינלאומיים הוא דווקא החלופה הפחות מסוכנת. אי-השקעה, לעומת זאת, עלולה לעלות לו ביוקר.

לפני סיום: אל תשתגעו

הפוסט הזה נועד להמחיש את הבעייתיות הטמונה בשמרנות יתר בקרב משקיעים צעירים. מטרתו איננה לדחוק בקוראים צעירים לקחת את כל חסכונותיהם ולהשקיע אותם מהר מהר בתיק מנייתי לחלוטין, ללא מחשבה וללא תכנית סדורה. למעשה, אני חושבת שזה יהיה מהלך אווילי.

למרות שיש בסיס לההנחה שמשקיעים צעירים יכולים לשאת בסיכון פיננסי גדול יותר  ולהיחשף למניות בשיעור גבוה יותר מעמיתיהם הקשישים, חשוב לזכור שסיבולת סיכון היא עניין אינדיבידואלי לחלוטין, כשגיל המשקיע הוא רק משתנה אחד מבין שלל פרמטרים שמרכיבים אותה.  לכל משקיע צרכים, מטרות והרכב אישיות שונה לחלוטין.

משקיע צעיר שחושף עצמו למניות בשיעור גבוה מכפי שהוא יכול לספוג (פסיכולוגית ופיננסית), רק משום שזה מה ששכבת הגיל שלו "אמורה" לעשות, עלול למצוא עצמו מוכר בפאניקה פעם הבאה שהשוק ישתולל. הסיכוי שהוא יחזור לשוק אחרי חוויה כזו פוחת באופן דרמטי, וחבל.

חלופה מושכלת יותר, לטעמי, תעודד משקיעים צעירים להיחשף למניות בהדרגה. אם, לדוגמה, משקיע צעיר מעוניין בחשיפה למניות בשיעור של 70%, אזי במקום ליצור אותה בבת אחת, ולהסתכן בהתקפי פאניקה דלעיל, החשיפה יכולה להתבצע באינקרמנטים מדורגים של 10%. כך גדלה הסבירות  שהמשקיע הטרי ידבוק בתכנית בתקופה של סערות בשווקים.

הסייג הזה לא משנה את עמדתי הכללית, שלפיה תיקי השקעות עם הטיה מנייתית מתאימים למשקיעים צעירים רבים.