מפת חום לעצמאות כלכלית - הסולידית

כדי להתרשם ממצבו הכלכלי של אדם כלשהו, מדפוסי ההתנהגות הפיננסית שלו ואפילו מסולם הערכים שלו, דרוש לי נתון  פיננסי אחד.

לא מעניין אותי כמה הוא מרוויח. לא משנה לי כמה הוא מבזבז. אף לא איכפת לי האם וכמה נכסים הוא צבר במהלך ימי חייו.

השאלה היחידה שמעניינת אותי אותי היא איזה נתח יחסי מהכנסתו נשאר בכיסו בסוף כל חודש. במילים אחרות, אני מתעניינת בשיעור החיסכון שלו: היחס שבין סך ההכנסה החודשית נטו לסך ההוצאה החודשית.

אם אני מרוויחה 10,000 ש"ח בחודש, חוסכת 2,000 ש"ח בחודש ומבזבזת את כל השאר – משמעות הדבר הוא ששיעור החיסכון שלי הוא 20%. אם אני חוסכת 4,000 ש"ח, שיעור החיסכון הוא 40%. אם אני לא חוסכת כלל, שיעור החיסכון שלי הוא 0%.

שיעור חיסכון גבוה הוא לא רק המסד שעליו נבנים חיים פיננסיים יציבים ובריאים; זהו תנאי הכרחי למי שמעוניין להגיע לעצמאות כלכלית בפרק זמן של שנים ספורות. כפי שאנסה להראות בפוסט הזה, ככל שחוסכים יותר, כך אפשר להגיע לעצמאות כלכלית מהר יותר. במובן זה, שיעור החיסכון הוא הנתון הפיננסי הקריטי ביותר. חשיבותו עולה בהרבה על גובהה האבסולוטי של הכנסה שלכם, על התשואה שיניב תיק ההשקעות שלכם, או על התנאים המאקרו-כלכליים במשק (אינפלציה, שער הריבית וכדומה).

כדי להבין מדוע, צריך להתחיל מהקצה הרחוק של הסקאלה.

האפקט ההרסני של "חסכו 10% בחודש"

ההמלצה הקונבנציונלית למשקי הבית בישראל היא לחסוך בין 10% ל-15% מההכנסה השוטפת. כך, לדוגמה, אתר "האוצר שלי" של משרד האוצר ממליץ "להשתדל לחסוך לפחות 10% מההכנסה החודשית". ואכן, נראה שרוב הישראלים פועלים לפי ההמלצה הזו: שיעור החיסכון הנקי מההכנסה הנקייה הפנויה בישראל עמד נכון ל-2015 על 12.1%.

המלצה קונבנציונלית נוספת היא "לשים בצד" חיסכון קטן בגובה 3 חודשי מחייה, שישמש כ"קרן ליום סגריר". מטרתה של הקרן הזו, כשמה כן היא, לסייע במימון הוצאות גבוהות בלתי צפויות, במיוחד במקרים שבהם אין הכנסה שוטפת מעבודה בשל פיטורין, אובדן כושר עבודה וכיוצא באלה. לרבים אין קרן כזו: שני שליש מהישראלים, כזכור היטב, יתקשו לממן הוצאה פתאומית בהיקף של 8,000 ש"ח.

נדמה לי שאפשר להצביע על קשר סיבתי בין שיעור חיסכון נמוך מאוד (כ-10%) לבין חוסר היכולת לממן קרן לשעת חירום.

חשבו על זה רגע.

נניח שאני מרוויחה 10,000 ש"ח בחודש ומוציאה בדרך כלל 5,000 ש"ח בחודש. כלומר, אני חיה על מחציתה האחת (50%) של ההכנסה, חוסכת את מחציתה השנייה (50%), וסוגרת כל חודש עם עודף של 5,000 ש"ח, שאותו אני תוקעת מתחת למזרן.

במצב עניינים זה, על כל חודש עבודה, אני מרוויחה חודש אחד שבו אני יכולה לא לעבוד – "חודש פנאי". את הוצאות המחייה בחודש הפנאי הזה (=5,000 ש"ח, כאמור) אממן בכסף שחסכתי.

עכשיו, מה קורה אם אני פועלת בהתאם להמלצה הקונבנציונלית, וחוסכת רק 10% מהכנסתי? כאן אני מרוויחה 10,000 ש"ח, מבזבזת 9,000 ש"ח, וחוסכת רק 1,000 ש"ח בחודש. במצב זה, כדי לממן חודש פנאי אחד שבו לא אצטרך לעבוד (=9,000 ש"ח), אצטרך לעבוד תשעה חודשים שלמים (1000 ש"ח * 9).

חמור מכך, כדי לממן "קרן לשעת חירום" בהיקף של שלושה חודשי מחייה (כלומר 9000*3 = 27,000 ש"ח), יהיה עלי להשקיע מאמץ מרוכז של לא פחות מ-27 חודשים, שהם שנתיים ורבע (!) — וכל זה כדי ליצור "כרית ביטחון" צנועה.  ואם חשקתי בקרן שתספיק לי למקרה חירום של שישה חודשים, הרי שבהינתן שיעור חיסכון של 10%, יהיה עלי לחסוך 54 חודשים ברצף, או ארבע וחצי שנים, כדי לממן אותה.

כששיעור החיסכון נמוך כל כך, עמידה במשימה הלכאורה פשוטה של ביסוס קרן חירום דורשת  מידה חריגה של התמדה, משמעת וכוח רצון. זו, לדעתי, הסיבה  שרבים כל כך לא עומדים במשימה.

להשלמת התמונה, בואו נראה מה יקרה אם אצליח לקצץ את הוצאותי כך שיוקר המחייה שלי יוזל  מ-9,000 ש"ח בחודש ל-1,000 ש"ח בחודש. בהינתן הכנסה קבועה של 10,000 ש"ח בחודש, המשמעות היא שאני חוסכת כעת 90% מהכנסתי, שהם 9,000 ש"ח מדי חודש. במצב זה, על כל חודש עבודה אחד – אני חוסכת 9 חודשי פנאי, שבהם לא אצטרך לעבוד (כי אוכל לממנם באמצעות החסכונות).  

הטבלה הבאה נועדה לסכם את הרעיון:

מספר שנים שתידרשו לעבוד כדי לממן שנת שבתון אחת	שנות שבתון שנחסכו	שיעור חיסכון (אחרי מס)
9	0.1	10%
4	0.3	20%
2.3	0.4	30%
1.5	0.7	40%
1	1	50%
0.7	1.5	60%
0.4	2.3	70%
0.3	4	80%
0.1	9	90%

הדרך לקרוא את הטבלה הזו היא כך: אם, למשל, אתם חוסכים 70% מהכנסתכם, זאת אומרת שעל כל שנת עבודה אחת, אתם חוסכים 2.3 שנים שבהן לא תצטרכו לעבוד. לחלופין: בהינתן שיעור חיסכון של 70%, הרי שכדי לממן שנה אחת שבה לא תצטרכו לעבוד, יהיה עליכם לעבוד במשך 0.4 שנים (כחמישה חודשים).

שימו לב שזהו ניתוח מפושט וסטרילי במתכוון. הכסף לא מושקע כאן, ולא צובר תשואה. המטרה היא לבודד את שיעור החיסכון ולהמחיש איזו השפעה דרמטית יש לו, לכשעצמו, על משך התקופה שבה תצטרכו לעבוד.  ככל שחוסכים יותר, התקופה הזו מתקצרת.

מבחינה קונספטואלית, זהו רעיון רב-עוצמה, שהופך את הרעיון של חופש כלכלי בגיל צעיר למעשי, נגיש, וכזה המצוי במוקד השליטה הישיר והמיידי של הפרט.

ומה קורה אם משקיעים את הכסף?

את ההפרש שבין ההכנסות להוצאות יש להשקיע בנכסים מניבי תשואה. כך, הכסף שאנחנו חוסכים יעשה עוד כסף, והכסף שעושה הכסף יעשה עוד כסף, וכך עד אינסוף.

כשהחיסכון הצומח חוצה נקודה קריטית (300 חודשי מחייה), הרי שהסכום שנחסך גדול מספיק כך שדי במשיכה תקופתית קצובה ממנו כדי לממן את הוצאות המחייה שלנו עד יומינו האחרון.

הנקודה הזו, שבה ההכנסה מהון > הוצאות המחייה, מכונה עצמאות כלכלית. בנקודה זו הפרט כבר אינו תלוי בשכר העבודה שלו כדי לממן את עצמו. הוא יכול להסתמך על ההכנסה מנכסיו. הוא הופך לבן-חורין.

"מפת החום" המצורפת מבטאת את מספר השנים הדרושות כדי להגיע לחופש כלכלי כפונקציה של שיעור החיסכון.

הנתונים מבוססים על חמש הנחות יסוד (שניצבות גם כברירת המחדל במחשבון "עד מתי" ב"אקסולידית"):

• החוסך יצליח להשיג תשואה ריאלית (אחרי אינפלציה) של 5% בשנה על חסכונותיו (*)
• לאחר ההגעה לעצמאות כלכלית, החוסך ימשוך 4% בשנה מתיק ההשקעות שלו כדי לממן את עצמו (**)
• החוסך מתחיל מ-0 ואין לו נכסים נוספים
• לחוסך אין מקורות הכנסה נוספים
• רמת ההוצאות של החוסך תישאר קבועה לפני ההגעה לעצמאות כלכלית ולאחריה

לפי הטבלה, אדם שמכניס 10,000 ש"ח נטו ומוציא 9,000 ש"ח (שיעור חיסכון=10%) יוכל, בהתאם להנחות שהנחנו, להגיע לעצמאות כלכלית תוך כ-51 שנים. אפקטיבית, אותו אדם יצטרך לעבוד עד גיל הפרישה, ולהתפלל שפצצת הפנסיה לא תתפוצץ עד אז.

התייעלות, מיקור פנים, פיתוח מיומנויות, היפטרות מרכב פרטי ומחדרי שינה מיותרים —  עשויים, כמכלול, להפחית את רמת ההוצאות שלו ל-4,000 ש"ח בחודש, ולהעלות את שיעור החיסכון ל-60%. כך, אותו אדם יוכל להגיע לעצמאות כלכלית, כלומר למצב עניינים שבו הסכום שחסך מספיק לכיסוי הוצאותיו, בתוך פחות מ-13 שנה.

אלה 38 שנות אדם שנחסכו. 38 שנים שבהן במקום לקמול מתחת לפלורוסנטים מרצדים, אותו אדם יוכל לבלות עם משפחתו, לממש את תחביביו, ולהנות משקט נפשי בכל האמור לפן הכלכלי של חייו.

איך הגענו לזה? ובכן, אם מרוויחים 10,000 ש"ח ומבזבזים רק 4,000 ש"ח, זאת אומרת שנותרו 6,000 ש"ח פנויים להשקיע מדי חודש. בהנחה שהכסף הזה יצמח בשיעור של 5% בשנה, יידרשו 12.42 שנים כדי לחסוך סכום גדול מספיק (השווה ל-300 חודשי מחייה), כדי שניתן יהיה למשוך ממנו 4% בשנה, לכל החיים, מבלי שתיק ההשקעות יקרוס.

יש כמה עקרונות ולקחים חשובים שעולים ממפת החום הזו.

הרעיון הבסיסי פשוט ואינטואיטיבי: חסכו יותר – ותגיעו לעצמאות כלכלית מוקדם יותר. חסכו פחות – ותגיעו לעצמאות כלכלית מאוחר יותר. לא תחסכו כלל – לא תגיעו לעצמאות כלכלית לעולם (כלומר, תצטרכו להמשיך לעבוד עד הפנסיה, בתקווה שהיא  היה שם).

ככל שרמת ההוצאות גבוהה יותר, כך יש לעבוד זמן רב יותר כדי לחסוך את הסכום שיאפשר "לתחזק" מחייה ברמת החיים הזו. הוצאות גבוהות לא רק שמקטינות את הסכום הפנוי לחיסכון והשקעה כל חודש, אלא מחיייבות אתכם, בנוסף, לחסוך סכום גדול יותר כדי שתוכלו לכסותן בבוא העת.

זו הסיבה שרמת הוצאות גבוהה ביחס להכנסה (=שיעור חיסכון נמוך) היא חרב פיפיות שמאריכה את הזמן שלכם עד לעצמאות כלכלית.

מנגד, כל 1,000 ש"ח שאתם מצליחים להפחית דרך קבע מהתקציב משיגים אפקט כפול: מצד אחד, סכום הכסף הפנוי לחיסכון כל חודש גדל; ומצד שני, מאחר שהמחייה החודשית שלכם כעת זולה יותר,  הסכום הכולל הדרוש כדי להיחשב לעצמאיים כלכלית קטן אף הוא, ואפשר לחסוך אותו תוך שנים מעטות יותר.

במילים אחרות, כל 1,000 ש"ח שאתם מקצצים מהתקציב שווים את ערכם בשנים של זמן חופשי – שלטעמי הוא המשאב היקר ביותר עלי אדמות.

עוד לקח שעולה כאן בבירור הוא שבעוד שהכנסה (אבסולוטית) גבוהה יותר יכולה להועיל ל"סולידים" חדורי מוטיבציה, אין בה כשלעצמה כדי להבטיח הגעה מהירה יותר לעצמאות כלכלית . אדם שמרוויח 9,000 ש"ח ומוציא 4,000 ש"ח יגיע לעצמאות כלכלית שנים רבות לפני אדם שמרוויח 20,000 ש"ח ומוציא 15,000 ש"ח. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם מתמרמרים על הבוס.

מפת החום הזו מסייעת גם להסביר למה תעשיית הפרישה ה"קלאסית" מתמקדת בשיעורי חיסכון נמוכים.  עולה ממנה בבירור שכשאדם חוסך מעט מאוד כסף (למשל באמצעות הפרשת אחוזים בודדים משכרו לפנסיה), דרוש זמן רב – עשרות רבות של שנים – כדי שהכסף הזה יצמח בעזרת אפקט הריבית דריבית לרמה שמאפשרת מחייה מהכנסה הונית.

מצד שני, כאשר שיעור החיסכון גבוה מאוד, אפשר להסתפק בפרקי זמן קצרים משמעותית, ואפילו בתשואה נמוכה משמעותית, כדי להגיע לעצמאות כלכלית זמן רב לפני כן.

הנקודה שיש לזכור (ולתכנן לאורה) היא זו: לשיעורי התשואה והאינפלציה יש השפעה מועטה מאוד על פרק הזמן הדרוש לעצמאות כלכלית כשתקופת החיסכון קצרה ושיעור החיסכון גבוה. מנגד, יש להן אפקט אקספוננציאלי עוצמתי מאין כמותו כשמדובר בתקופת חיסכון ארוכה ושיעור החיסכון נמוך.

משמעויות 

נסו למקם את עצמכם על "מפת החום" הזו. נסו להעריך את המרחק שלכם מעצמאות כלכלית. אם פרק הזמן הזה רחוק משמעותית מהרצוי – חשבו מה אפשר לעשות כדי לשפר אותו.

זכרו שעצמאות כלכלית היא משוואה בת שלוש נעלמים: היא כוללת את צד ההכנסות, צד ההוצאות וצד התשואה. מנסיוני, רוב האנשים יגלו שצד ההוצאות מציע את ההזדמנויות האטרקטיביות ביותר לשינוי ומיידי. נדמה לי שאנשים נוטים לשכוח את זה. בפורום, למשל, אפשר למצוא אנשים שמבקשים לבצע אופטימיזציית יתר לתיק ההשקעות שלהם, אבל בד בבד משאירים גושים של בזבוז וחוסר יעילות בתקציב שלהם, באופן שגורם לשיעור החיסכון שלהם להיות נמוך ללא סיבה.

זה חבל. כולנו יכולים לחתוך הוצאות מיותרות.  לכולנו יש "תקציב עצמות יבשות". ההחלטה אם לאמץ אותו תלויה רק בנו.

כרגיל, יהיה מי שיטען שלמרות המסקנות העולות מהטבלה הזו, קיצוץ חד בהוצאות כפועל יוצא של אופטימיזציה או התייעלות רדיקאלית אינו  אלא הקרבת קורבן. יש אנשים שמשוכנעים שחיים ללא רכב פרטי והוצאות בילוי בנות ארבע ספרות בחודש הם חיים שלא ראוי לחיותם. אחרים, ואני בכללם, סבורים שהקורבן האמיתי הוא בבזבוז זמן במשרד אפלולי שאין כל רצון לבלות בתחומו.

יש כאן טרייד אוף בין נוחות לחירות. מיקומכם על המנעד הזה הוא כבר לא שאלה פיננסית, אלא שאלה ערכית-נורמטיבית, שכל אדם צריך להשיב לה בעצמו, בהתאם לסולם ערכיו. (***)

(*) תשואה ריאלית של 5% משוק המניות מצויה בטווח התשואות ההיסטורי שהשיג שוק המניות האמריקני. מכל מקום,  מבחינה מתמטית, לתשואה יש השפעה קטנה יחסית על משך ההגעה לעצמאות כלכלית כשמדובר בשיעורי חיסכון גבוהים ובפרקי זמן קצרים. במילים אחרות, המתמטיקה מתבססת על שיעור החיסכון הגבוה, ולא על התשואה. מוזמנים להיווכח בעצמכם על ידי שינוי שיעורי התשואה במחשבון "עד מתי" באקסולידית.

(**) בהתבסס על "מחקר טריניטי". כזכור מדובר רק בכלל אצבע, שאינו לוקח בחשבון הכנסה פסיבית נוספת. בנוסף, בפוסטים אחרים דיברתי על החשיבות של שיעור משיכה משתנה לגבי פורשים צעירים. כדי לבחון כיצד המספרים משתנים בהינתן שיעור משיכה קבוע נמוך יותר, השתמשו במחשבון "עד מתי" באקסולידית.

(***)  כך או כך, מי שמסרב בתוקף לקצץ בהוצאותיו ועדיין מעונין להגיע לעצמאות כלכלית תוך כעשור, יידרש למצוא דרכים להגדיל את הכנסתו הפנויה, או לחלופין להשיג תשואה גבוהה יותר על כספו (קרי, ליטול סיכון פיננסי רב יותר).  הבעיה כאן היא שהגדלת הכנסות ושיפור התשואה, בשונה מקיצוץ הוצאות, אינן מצויות לחלוטין בשליטתו של הפרט.