סוף עידן "הפנסיה של כולנו": בעקבות רפורמת ה-IRA לשכירים - הסולידית

השבוע נפל דבר בתולדות החיסכון הפנסיוני בישראל: ועדת הכספים אישרה תקנות חדשות לפיהן מסלול הניהול האישי של כספי קופות הגמל, ה-IRA (או  Individual Retirement Account), ייפתח גם לחוסכים שכירים.  מאחר שמדובר באירוע חשוב ומשמעותי, ראיתי לנכון לייחד לו פוסט נפרד.

את השינוי צריך להבין על רקע המצב הנוכחי.

עד היום, שכירים היו יכולים לנהל אישית את קרנות ההשתלמות בלבד (מכשיר חיסכון שנעשה נזיל תוך 6 שנים מפתיחתו ומקנה פטור ממס רווח הון במשיכה עד תקרת הפקדה שנתית).

את קופות הגמל – מכשירי חיסכון לטווח ארוך שניתן לפדות בגיל 60 ואילך – לא ניתן היה לנהל אישית, אלא במקרים שבהם השכיר כבר צבר בקופת גמל "רגילה" סכום העולה על מיליון ש"ח, או אם הייתה ברשותו  קופת גמל נזילה במעמד עצמאי (כלומר, קופת גמל ישנה שנפתחה לפני 2005). עצמאים, לעומת זאת, היו ועודם מסוגלים לנהל אישית הן את כספי הגמל והן את כספי קרן ההשתלמות מהשקל הראשון.

בעקבות שינוי התקנות, שכירים יוכלו לנהל אישית גם את הכספים בקופות הגמל שלהם — מהשקל הראשון. הסייג הוא שניתן להשקיע אך ורק במוצרי השקעה פסיביים (עוקבי מדד), כלומר, תעודות סל וקרנות מחקות. החוק לא מציין זאת מפורשת, אך יש להניח, ולקוות, שבכלל זה נכללות גם קרנות סל זרות (ETF).

שכירים שצברו סכום גדול מספיק בקופת גמל רגילה, קרן פנסיה או ביטוח מנהלים, באופן שמבטיח להם קיצבה חודשית מינימלית ע"ס 4,418 ש"ח מהמוצרים הללו, יוכלו להפנות את יתרת החיסכון שלהם לניהול אישי ולהשקיע ללא מגבלת ההשקעה הפסיבית. (*)

תקנה חדשה נוספת נוגעת לסכום המרבי שאפשר לצבור בקרן השתלמות או בקופת גמל המנוהלת במסלול ניהול אישי. התקרה הועמדה על 5.2 מיליון ש"ח הן לעצמאים והן לשכירים, הן בקופות גמל והן בקרנות השתלמות. כלומר: התקרה החדשה תחול גם על קופות שניתן היה לנהל עד כה בניהול אישי. בחישוב מהיר, 5.2 מיליון ש"ח משקפים, לפי כלל 4%, הוצאה חודשית של כ-17,300 ש"ח, כלומר רף גבוה בהרבה מהרף הסולידי הטיפוסי.

ניהול עצמי ככל הנראה לא יתאפשר בקרנות הפנסיה, אלא בקופות גמל בלבד. קרן פנסיה, כזכור, היא מכשיר חיסכון קולקטיבי שמבוסס על ערבות הדדית בין החוסכים (קרי, חוסך A ממן הלכה למעשה את הפנסיה של חוסך B). היתרון המובהק של קרנות הפנסיה הוא אג"ח ממשלתי מיועד, בהיקף 30% מהתיק, המניב תשואה מובטחת של 4.86% בשנה. את היתרון הזה יש לשקול כנגד החסרונות הנלווים לאיזון אקטוארי (מצב שבו מפחיתים את הקיצבה הצפויה לכם מכיוון שלקרן יש יותר התחייבויות מהכנסות),  וכמובן, לחוסר היכולת לנהל את קרן הפנסיה באופן אישי.

קוראים ותיקים מכירים את המסלול הזה היטב (בין היתר משום שאני כותבת עליו כבר שנים 😉 ).

בפשטות, מסלול ה-IRA מאפשר לחוסך לנהל את חסכונותיו הפנסיוניים בעצמו. בחירתו אינה מוגבלת עוד למספר מוגבל של "מסלולי השקעה" מוגדרים מראש (מסלול מנייתי, מסלול אג"ח, מסלול מט"ח וכו') — מסלולים שמהווים לכל היותר "קריאת כיוון" כללית עבור מנהל ההשקעות של הגוף הפנסיוני, שהוא זה שמחליט בסופו של יום אילו ניירות ערך לרכוש עבור החוסך.

להבדיל, חוסך שבוחר במסלול ה-IRA מנהל את החיסכון ברמת נייר הערך הספציפי. כלומר, הוא רשאי להחליט בעצמו באיזו קרן נאמנות, תעודת סל, מניה או אג"ח מסוימת יושקעו הכספים שחסך במסגרת הקופה.

האחריות, במילים אחרות, מוטלת כולה על כתפי החוסך: הוא שבוחר כיצד, במה ולכמה זמן להשקיע. זאת אומרת שהגופים המוסדיים שמציעים מסלולי IRA מספקים למעשה את הפלטפורמה בלבד: החוסך מקבל גישה לבורסה ומערכת מסחר לשליחת פקודות, ונעזב לנפשו. ככלל, המוסדיים  לא מציעים שירותי ניהול השקעות במסלול זה (אלא אם החוסך מעוניין בכך).

מהטעם הזה, אגב, קשה להצדיק גביית דמי ניהול גבוהים בעבור השירות. עם מיקוח ראוי ניתן להגיע לדמי ניהול של 0.3% עבור קופת IRA ואף נמוך מכך.

קרן השתלמות או קופת גמל המנוהלת במסלול IRA היא בעצם  תיק השקעות רגיל לכל דבר ועניין. ההבדל הקריטי טמון בעובדה, שמאחר שהתיק הזה מנוהל במסגרת מכשיר חיסכון פנסיוני (קרן השתלמות או קופת גמל), הוא יכול להינות מהטבות המס המפליגות שהחוק מחיל על המכשירים הללו: זיכוי או ניכוי ממס הכנסה בשלב ההפקדה; דחיית מס רווחי הון במהלך הצבירה (כלומר, אפשר לקנות ולמכור ניירות ערך בתוך הקופה מבלי לשלם מס); ופטור מלא או חלקי ממס רווחי הון בעת המשיכה.

כך שבניהול נבון ונכון, ניהול אישי מאפשר להינות מהאוטונומיה המאפיינת תיק השקעות רגיל, ומהטבות המס הנלוות למכשירי חיסכון פנסיוניים.

תכנון פיננסי לטווח ארוך מחייב, בעיני, ראיה אינטגרטיבית. החיסכון הפנסיוני הוא חלק בלתי נפרד מהשווי הנקי הכולל של החוסך.  גם אם חלק מהכסף שלכם יושב בבנק או בבית ההשקעות, וחלקו האחר יושב בקרן פנסיה או בקרן השתלמות, נותרת בעינה העובדה שבסופו של דבר, יש לכם תיק השקעות אחד: חלקו חייב במס (הכסף שמנוהל עצמאית בבנק) וחלקו פטור ממס או נהנה מדחיית מס (הכסף שמנוהל במוצרי הגמל השונים). העוצמה האמיתית של מסלול ה-IRA, לדעתי, היא במתן האפשרות לשלוט בצורה טובה יותר בהרכבו של אותו חלק פטור ממס.

לשליטה הזו עשויים להיות כמה מופעים שונים:

כך, למשל, במקום לומר "קופת גמל מסלול מניות חו"ל", אמרי מעתה, "קופת גמל בניהול אישי, שנכסיה מושקעים בקרן סל עולמית מחקה מדד MSCI All Country World, שמבטיחה מצידה שכספי הפנסיה שלי יפוזרו בין 7,000+ חברות ומוקדי רווח נפרדים ברחבי הגלובוס על פי שווי השוק היחסי שלהן" (**).

במקום לומר "נכסי הקופה ינוהלו לפי שיקול דעתו של מנהל הקרן", אמרי מעתה: "נכסי הקופה ינוהלו לפי שיקול דעתו של החוסך". והמהדרות תוספנה: שיקול דעתו של מנהל הקרן עלול להסב לי יותר נזק מתועלת, בין אם משום שהשוק יכה אותו (ולא ההיפך…) ובין אם משום שהאינטרס של הגוף הפנסיוני לא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרס של החוסך.

במקום לשלם 0.25% מהצבירה על "הוצאת ניהול השקעות", המתווספים לדמי הניהול הקיימים ממילא (מבלי שאי פעם מתקבל פירוט על הרכבם), ניתן כעת לשלוט בהם בעצמך  — למשל דרך מיעוט פעולות קנייה ומכירה, כיאה למשקיעים פסיביים.

במקום להיחשף למדדים באופן סינתטי (על ידי חוזים עתידיים, למשל), אפשר להיחשף למדדים באמצעות רכישת קרנות סל זרות אשר קונות, פיזית, כל אחת מהמניות הכלולות במדד הנעקב.

ניהול עצמי של החסכונות הפנסיוניים מאפשר אם כן ליצור זהות אינטרסים בין החוסך לבין מנהל החיסכון – משום שמדובר באותו אדם. הניהול העצמי מקטין את הנתח שינגסו "שותפי ההשקעה" הסמויים (מיסים למדינה, דמי ניהול והוצאות ניהול השקעות לגוף המוסדי), ומאפשר לכל חוסך להרכיב לעצמו תיק השקעות הוליסטי, המבוסס על רעיון מסדר אחד, בהתאם לצרכיו המיוחדים והספציפיים של החוסך,  והחולש הן על אפיקים פטורים ממס (השקעה לטווח ארוך) והן על אפיקים שאינם פטורים ממס (השקעה לטווח קצר).

אנטי-פטרנליזם, אנטי-קולקטיביזם

מעבר ליתרונותיה הפיננסיים המובהקים,  לרפורמת ה-IRA יש גם מימד ערכי חשוב. הייתי אף מרחיקה ואומרת שכאן טמון עיקר חשיבותה.

כשהמדינה מעבירה לאזרח את המושכות ומאפשרת לו להחליט כיצד לנהל את קניינו האישי, היא מבטאת הכרה באחריותו, וחשוב מכך – ביכולתו (הקיימת או הפוטנציאלית) – לקבל החלטות משמעותיות לגבי עתידו ולעצב את חייו במו ידיו.

זה מה שהופך את הרפורמה לחריגה כל-כך בנוף העשייה הפרלמנטרית: בניגוד לרבות מקודמותיה, היא לא מנסה "להציל אנשים מעצמם". היא לא מבקשת לכלוא את הציבור בלול מסורג, שעה שאחרים פורשים עליו את חסותם ומקבלים החלטות עבורו ובמקומו.

במקום זה, היא מתקפת את הרעיון שבני אדם בוגרים מסוגלים לקחת תחום ידע מסוים, ללמוד אותו, וליישם אותו הלכה למעשה בחייהם, ללא גלגלי עזר, תוך שהם נושאים בתוצאות החיוביות או השליליות של בחירותיהם.

במובן זה, הרפורמה היא מנוף להעצמת סוכנות, אוטונומיה ואחריות אישית – שלוש תכונות חיוניות למי שחותר, למשל, להגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר.

דווקא בגלל זה הרפורמה הזו הספיקה לעורר לא מעט ביקורת. קחו למשל את הברנש הזה, שטוען בלהט שמדובר בבכייה לדורות, שהרי רוב האנשים כלל אינם מסוגלים לנהל את החסכונות הפנסיוניים שלהם בעצמם, ואם יינתן להם החופש לעשות זאת הם יחריבו את החיסכון הפנסיוני שלהם כשיקנו ביוקר וימכרו בשפל – פועל יוצא של ביטחון עצמי גבוה, הבנה נמוכה בשוק ההון, סיבולת סיכון נמוכה מהצפוי, והיעדר חסמי כניסה או מבחני כשירות למסלול ה-IRA.

טענות ברוח דומה השמיע עורך הדה מרקר כבר לפני יותר מ-10 שנים; הוא בוודאי רואה בהרחבתה הנוכחית של ה-IRA ביטוי נוסף להתפרקות הממשלה מאחריותה לחיסכון הפנסיוני של אזרחיה, וגלגולה לשכם האזרחים הבורים והאומללים.

לטעמי, הביקורת הזו בעייתית.

ראשית, היא מתעלמת מהעובדה שמסלול ה-IRA הוא מסלול אופציונלי. איש אינו נדחף לשם בכוח, ולראייה, היקף הסכומים המנוהלים בקופות בניהול אישי עדיין קטן. החששות לפיהם עם ישראל ינהר בהמוניו לנהל את הפנסיה שלו רק כדי להחריב אותה במסחר ספקולטיבי מופרזים כשם שהם מתנשאים.

אפילו אם נקבל את הטענה שיהיו מי שיפגעו בעצמם בעקבות ניהול לא זהיר של החיסכון, דעתי היא שחולשתם או בורותם אינה סיבה עניינית להעניש את הציבור כולו. לפטרנליזם יש הצדקה ככל שהוא מופעל באופן כירורגי כלפי מי שזקוק להצלה מפני עצמו. כשהוא מופעל באופן רחב וגורף, אין לו הצדקה.

בעיני, הדרך האידיאלית להתנהל עם קופת IRA היא (1) להעביר כסף, (2) לקנות בכסף קרן מחקה מנייתית עולמית, (3) לבצע אוטומציה של התהליך (רכישה אוטומטית של יחידות בקרן בכל פעם שנכנס כסף חדש), ו-(4) לשכוח מקיומה של הקרן. על רקע זה, אפשר להתווכח עד כמה מכשיר ה-IRA אכן מיועד ל"משקיעים מתוחכמים ומבינים". מכל מקום, הטענה היא שאין שום סיבה למנוע מהחוסכים להתנהל כך ולהקטין את בעיית הנציג בינם לבין גופי הפנסיה, אפילו אם יהיו פה ושם חוסכים לא-זהירים שייפגעו מכך.

הנקודה השנייה, והקריטית יותר, ממנה מתעלמת הביקורת הזו, נוגעת לאפקט ההרסני, הסמוי, של הגבלות פטרנליסטיות, ובתחום הפיננסי בפרט. פטרנליזם הוא ביסודו נבואה המגשימה (והמעצימה) את עצמה. קחו ילד קטן, גוננו עליו מפני העולם, חוגו סביבו כהורי-הליקופטר – וכעבור מספר שנים תקבלו אדם מפוחד, שונא סיכון, שלא יכול להתמודד עם הסכנות בעולם ללא חסותם של אחרים.

על אותו משקל, אם תמנעו מאנשים את עצם האפשרות לקחת אחריות על חסכונותיהם מחשש שהם בורים פיננסית, חסרי אחריות וזקוקים לניהול חיצוני, תגלו, למרבה החרדה, שרוב האנשים הם אכן בורים פיננסית, חסרי אחריות וזקוקים לניהול חיצוני. צרו מציאות שבה אנשים לא יכולים להשקיע את הכסף בעצמם, ותגלו לחרדתכם (או לשמחתכם — תלוי אם הבורות הזו שווה לכם רווח כלכלי או פוליטי) שגדל כאן דור שלם של אנשים שלא יודעים להשקיע את הכסף בעצמם.

במובן זה, עצם היכולת לנהל באופן עצמאי את החסכון מהווה תמריץ חיוני לרכישת ידע בסיסי על שוק ההון ולשיפור אוריינותו הפיננסית הכללית של הציבור.

כשציבור משקיעים בקיא ומיודע, שאינו נרתע משוק ההון ולא רואה בו עוד נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה מעונבים, מקבל את היכולת לנהל את הפנסיה שלו באופן אישי,  המשמעות אחת: אינדיבידואציה של הפנסיה. איש איש והחלטותיו, איש איש ואחריותו.

במובן זה, אפשר לומר שרפורמת ה-IRA מבשרת את קיצו של עידן "הפנסיות של כולנו". כשכל אחד יכול להחליט כיצד תנוהל הפנסיה שלו, אי אפשר עוד ללכת שבי אחר התפיסה של ציבור פסיבי, שבוי ומדוכא, שמביט בחוסר אונים על אחרים שעה שהם מנהלים את חסכונותיו באופן קולקטיבי.

הטענות שנשמעות מעת לעת על התנהלות גופי הפנסיה, על ניגודי האינטרסים שלהם, על השקעותיהם הבעייתיות, על היעדר השקיפות סביב החלטותיהם, על האופן שבו הם בוחרים להגדיל או להקטין את החשיפה לנכסים שונים במועדים שונים, על העובדה שבמסגרת התחרות ביניהם חילקו את חסכונות הציבור לכל דיכפין מבלי לבדוק כראוי את יכולת ההחזר שלו (ע"ע פרשיות תספורות החוב) – כל אלה ילכו ויתמוססו.

המחוקק העמיד כעת לרשות הציבור כלי יעיל, בדמות ה-IRA, שמאפשר לכל אחד לקחת שליטה מלאה על החסכונותיו ולאיין כל אחת מהבעיות הללו.

את האנרגיות הרבות המושקעות בזעם כלפי המדינה המתעלמת מ"אחריותה" לפנסיות של אזרחיה, או כלפי הכשלים השונים בהתנהלות הגופים הפנסיוניים וטייקוני המחמד שלהם, מוטב אולי לתעל כעת לפיתוח היכולות לנהל את החסכונות הפנסיוניים בכוחות עצמנו.

זה לא מדע טילים.

(*) גם בהיעדר מגבלת השקעה פסיבית החופש אינו מוחלט: במקרה שהחוסך בוחר להשקיע בניירות ערך בודדים, עליו להקפיד שלא לרכז יותר מ-10% מהחיסכון בנייר ערך ספציפי.  כמו-כן, ניתן לרכוש אג"חים שהונפקו רק במדינות עם דירוג אשראי גבוה, וכן יש הגבלה לרכישת אופציות מכר (PUT) בסכום של עד 5% מהכסף.

(**) יש היגיון מיסויי להחזיק את החלק מהתיק שתוחלת התשואה שלו גבוהה (קרי: הפלח המנייתי בתיק) באותם חשבונות שנהנים מפטור ממס, ואת היתרה להשקיע בחשבונות חייבים במס. אחרי הכל, ככל שהתשואה הצפויה מנכס השקעה גבוהה יותר, כך יש להגן עליו יותר מפני מיסוי.

אני לא יועצת או משווקת פנסיונית ואין לי רישיון לעסוק בכך. אין לראות בפוסט הזה משום המלצה, ייעוץ או שידול לביצוע פעולה כלשהי בחסכונותיכם הפנסיוניים או בנייר ערך כלשהו. אני בלוגרית חובבת ויש להתייחס לפוסטים שאני כותבת בהתאם.