בין חופש "טכני" לחופש "מהותי" - הסולידית

דמיינו שלושה איכרים.

איכר א' שותל בערוגתו גידולים מסוג אחד בלבד, נניח – תירס. הצלחתו, לפיכך, תלויה ב-100% בייבול התירס בשנה נתונה.

איכר ב' שותל בערוגתו גידולים מסוגים שונים – נניח, תירס ושעועית.  אם ייבול התירס יאכזב מסיבה כלשהי, הוא עדיין יוכל להסתמך על ייבול השעועית. כלומר, הוא מפזר את הסיכונים.

איכר ג' שותל בערוגתו גידולים באופן אסטרטגי, כך שכל צמח יתמוך, ישלים ויעצים את הגידולים האחרים באופן שיאפשר חיסכון במשאבים חיצוניים – ממש כמו ב"גילדת צמחים" כנהוג בשיטת הפרמקלצ'ר. כך, למשל, האיכר יכול לשתול תירס, דלעת ושעועית. התירס יעשיר את האדמה בסוכר; על עמודי התירס תטפס השעועית, שתעשיר את האדמה בחנקן; ועליה הרחבים של הדלעת ישמרו על האדמה קרה ולחה לטובת שאר הצמחים. כך האיכר חוסך במשאבים חיצוניים כמו דשן ומי השקיה.

יש היררכיה בין שלושת השלבים. ככל שמטפסים במעלה השלבים, כך ניתן לומר שהאסטרטגיה יעילה יותר, חסכונית יותר, עמידה יותר בפני זעזועים, ובאופן כללי – בלתי-שבירה (ואולי אף אנטי-שבירה).

במובן מסוים, האנלוגיה הזו מסייעת להבחין בין הדרכים השונות שבה אנשים חושבים על עצמאות כלכלית בכלל, ועל הבלוג הזה בפרט.

הנראטיב הטכנו-פיננסי

ברמה הבסיסית ביותר (איכר א'), אנשים חושבים על עצמאות כלכלית כבעיה טכנו-פיננסית, שיש לפתור אותה בכלים פיננסיים גרידא.

כשזו נקודת המבט, כל שאלה פיננסית מרודדת בסופו של דבר לנתון מספרי אחד:

• כמה כסף צריך כדי לפרוש? סכום הגדול פי 300 (או פי 400) מההוצאה החודשית הממוצעת הצפויה.
• מדוע? משום שמשיכה של 4% (או 3%) מתיק ההשקעות בשנה תמנע, בסבירות גבוהה, מצב שבו תיק ההשקעות יאזל בטרם עת.
• איך עושים את זה? חוסכים באגרסיביות במשך כעשור, לפחות 75% מההכנסה, ומשקיעים אותה בנכסים בעלי תוחלת תשואה חיובית.

הרעיון נשמע פשוט ואטרקטיבי מאחר שהוא מבוסס על העקרונות המתמטיים "הקרים" שביסוד המודל: חיסכו סכום גדול מספיק והשקיעו אותו בתבונה, ותוך פרק זמן נתון תוכלו להפסיק לעבוד. לנצח.

ואכן, המתמטיקה לצידכם.

אלא שהנארטיב הטכנו-פיננסי נסוב כולו סביב משתנה אחד: כסף. הכסף שחוסכים, הכסף שמשקיעים, והכסף שמושכים. במובן זה, מדובר בתפיסה חד-מימדית של עצמאות כלכלית. הצלחה, בהקשר הזה, נמדדת ביכולת לא לעבוד עוד לעולם.

חיסרון אחד של הפרספקטיבה הזו הוא שאיכות החיים מוגבלת למסגרת ההכנסה ההונית בגיל הפרישה. אם חסכתם הון מספיק כדי לפרוש לפי כלל 4 האחוזים, הרי שאתם מוגבלים למסגרת שמכתיב הכלל הזה. אם מסיבה כלשהי תזדקקו ליותר כסף, לא תהיה לכם ברירה אלא לחזור לשוק העבודה, כלומר, להודות בכישלון.

וזו בהחלט בעיה, מכיוון שעבור רבים השחיקה מעבודה והרצון העז להשתחרר מלפיתתה היא שורש המוטיבציה להגיע לחופש כלכלי מלכתחילה. הנראטיב הטכנו-פיננסי מזוהה עם התפיסה המסורתית של הביטוי "פרישה" — מצב שמתאפיין, מעצם הגדרתו, בשאיפה להגיע ל"נירוונה" של אי-עבודה, סתלבט וחוסר פרודוקטיביות.

השילוב בין תפיסה חד-מימדית של חופש כלכלי, יחד עם תשוקה עזה לא לעבוד יום נוסף אי-פעם, מנביע תודעת מחסור. הכסף נתפס כמשאב נדיר, שיש לשמר אותו, משום שהנכונות לייצר הכנסה נוספת מלכתחילה פוחתת.

זה מוביל למצב שבו אנשים חוסכים עוד ועוד – אפילו מעבר למה שדרוש — העיקר להבטיח שלא יצטרכו לעבוד עוד יום בחייהם. הם מסרבים להעלות על דעתם חזרה לשוק העבודה או פעילות יצרנית כלשהי. מבחינתם, העיקר הוא לפרוש מהר ככל הניתן.  מקום העבודה הוא הספינה שעל סיפונה שטים לעבר חוף המבטחים של העצמאות הכלכלית, וכשמגיעים אל היעד — שורפים את הספינה.

התוצאה היא הסתמכות כמעט מוחלטת על ביצועיו של תיק ההשקעות כבסיס לעצמאות כלכלית.

ואכן, כשתופסים עצמאות כלכלית כבעיה פיננסית גרידא, אנו מחליפים את התלות הפיננסית במקום העבודה בתלות פיננסית בתיק ההשקעות.

בתפיסה זו, תיק ההשקעות משול ל"ייבול התירס" של איכר א'. פורש "טכני" שיאבד את הונו מסיבה כלשהי יהיה חייב להקטין את הוצאותיו בחדות. הדרך היחידה שלו להתגונן מפני מצב שכזה היא לשוב לשוק העבודה, כלומר. טאלב היה מגדיר את המודל הזה כשביר למדי.

אבל זו לא הדרך היחידה לחשוב על הנושא.

הנראטיב המהותי

הנראטיב ה"מהותי" של הבלוג – זה שמאפיין, על דרך המשל, את התנהלותם של איכרים ב' ו-ג' — עוסק בחופש כלכלי במובנו העמוק והרב-מימדי.

הדגש כאן הוא לא על חיסכון או השקעה בלבד, אלא על איתור ומיצוי הדרכים היעילות ביותר להגשמת צרכים ורצונות ובאופן שיוביל למיקסום איכות החיים.

היסוד ה"מגביל" במשימה הזו איננו כסף, אלא כושר המחייה של האדם – כלומר, סל הכלים, היכולות ומיומנויות המחייה שמאפשרות לו להשיג את את אותה איכות החיים בפחות כסף.

כשאדם רוכש מיומנויות שונות, הוא מסוגל להשתמש בהן לא רק כדי לבזבז פחות, אלא גם להופכן לתחביב מהנה — ואפילו לכזה שמייצר הכנסה.

ככל שכושר המחייה גבוה יותר, ומקורות ההכנסה (הקיימים או הפוטנציאליים) רבים יותר, מהנים יותר (או לפחות לא גוררים סבל) ובלתי תלויים זה בזה, התלות בתיק ההשקעות הולכת ומצטמצמת.

אדם שמפסיק לעבוד כשהוא יודע שחוץ מתיק ההשקעות שחסך יש לו את היכולת הבסיסית לייצר הכנסה שתכסה על הוצאותיו (המעטות גם כך) — הוא בהגדרה פחות שביר.אם מה שהוביל את הפורש "הטכני" לעצמאות כלכלית – מקום העבודה – "נשרף" לבלי שוב, הרי שמה שהוביל את הפורש "המהותי" לעצמאות – כושר המחייה שלו – נשאר איתו לאורך חייו. המיומנויות, במובן זה, הן השעועית שנשתלת לצד התירס (תיק ההשקעות).

כש"הכנסה מהנאה"  (בשונה מ"הכנסה מעבודה") מכסה חלקים הולכים וגדולים מההוצאות השוטפות, פתאום כבר לא צריך לחסוך "בוכטה" גדולה כדי להיחשב עצמאי כלכלית. לא צריך לחכות עוד שנה ועוד שנה עד שתהיה "כרית ביטחון גדולה מספיק. הכסף כבר לא נתפס כמשאב נדיר המצוי במחסור. היכולת להמיר הון אנושי להון פיננסי בכל פעם שעולה הצורך היא היא החופש האמיתי.

כך שבשונה מהנראטיב הטכני, חופש כלכלי "מהותי" לא מחליף את התלות במקום העבודה בתלות בתיק ההשקעות. מנקודת מבטי, תיק ההשקעות שלי הוא לכל היותר רשת ביטחון למקרה שמשהו ישתבש. הוא לא משהו שחירותי תלויה בו. גם אם תיק ההשקעות יימחק ואמצא את עצמי עם שווי נקי של 0 ש"ח, אני מאמינה שאצליח לקיים את עצמי מבלי שאצטרך לשוב בהכרח לשוק העבודה.  את היכולת הזו אני מייחסת ל"הון המיומנויות" שצברתי. לא להון הפיננסי.

חשוב להדגיש שהרעיון ב"נראטיב המהותי" הוא לא להחליף את המשאב הפיננסי במשאב אנושי, אלא לשלב ביניהם, כדי להפחית את ההסתמכות בלעדית על משאב אחד ויחיד.  מי שבוחר להמשיך לעבוד, לחסוך עוד ועוד ולרפד את הונו הפיננסי כדי להקטין ל-0.01% את הסיכוי שאי פעם יצטרך לשוב לעבודה, שקול למי שמשקיע את חסכונותיו במזומן. ההפסד יורגש רק בחלוף הזמן. לעומת זאת, מי שמתבסס על מיומנויות כדי לפרוש מוקדם יותר, על סכום קטן יותר, מנטרל את הפסד הזמן הוודאי הזה – תוך שהוא נוטל על עצמו את הסיכון שאירוע קיצוני יחייב אותו לייצר הכנסה נוספת, מתישהו, בעתיד.

הנראטיב הסינרגטי

ברמה השלישית ("גילדת הצמחים") חופש כלכלי הוא כבר לא מאמץ פיננסי בלבד, ואף לא איזון בין משאבים פיננסיים להון אנושי.

ברמה הזו, חופש כלכלי הוא תוצר לוואי חיובי של עיצוב מכוון, סינרגטי, ונטול-חיכוך של סגנון החיים. במקום להפחית צרכים, לומדים לבטל אותם. לדוגמה: במקום לקנות רכב חסכוני יותר כדי להגדיל את החיסכון (איכר א') מקבלים החלטות שיאפשרו לוותר על הרכב כליל (איכר ג'). על ידי כך משיגים אפקטים חיוביים אחרים: לדוגמה, כושר רפואי משופר, שבתורו מוזיל הוצאות על ביטוח וטיפולים רפואיים בעתיד, חוסך מנוי לחדר כושר וכן הלאה.

הרעיון הוא שלכל בחירה או "עוגן" בסגנון החיים הזה יש מספר תופעות לוואי חיוביות שמאפשרות לתת מענה אוטומטי לכל צורך ורצון מבלי להשקיע משאבים חיצוניים.

המיקוד, אגב, יכול להשתנות לאורך זמן. אני יודעת, משום שזה מה שקרה לי. המוטיבציה הראשונית שלי הייתה להשיג את סכום הכסף הדרוש כדי ש-1) לא אצטרך לעבוד בעבודה שאני שונאת בשביל כסף 2) לא יהיו לי עוד דאגות כלכליות. כלומר, הסיבה שהתחלתי לחסוך באגרסיביות בשעתו הייתה כדי להגשים יעד פיננסי גרידא ("הנראטיב הטכני"). ככל שהתמדתי בעניין, התברר לי שאי-הזדקקות לכסף – תוצאה ישירה של מיומנויות המחייה שפיתחתי כחלק מאותו חיסכון אגרסיבי – היא מסלול מקביל, רב-עוצמה, להשגת אותו היעד בדיוק (ה"נראטיב המהותי"). השלב השלישי כלל עיצוב מחדש של סגנון החיים באופן מכוון ("הנראטיב הסינרגטי").

ככל שמטפסים בסולם הזה, האסטרטגיה נעשית עמידה יותר, עצמאית יותר, ותלויה פחות בכלכלה, בשוק ובהזרקת משאבים חיצוניים . ככל שמשקלו של ההון האנושי ביחס להון הפיננסי גדול יותר, משקלו של תיק ההשקעות (ושל ההון הפיננסי, בכלל) יורד.