תאוריה פמיניסטית סולידית - הסולידית

“Sticks and stones may break my bones, but words will never hurt me.”

(שיר ערש אנגלי, 1862)

היו זמנים שבהם המאבק לשיוויון מגדרי נועד להביא לכך שנשים תילקחנה ברצינות כבני אדם בוגרים, אוטונומיים ושווי מעמד.  התנועה הפמיניסטית קראה אז תיגר על התפיסה הפטריארכלית הישנה, שלפיה נשים אינן בגדר בני אדם "שלמים", אלא כאלה המצויים בתווך שבין ילדים למבוגרים, וככאלה לא ניתן לצפות שתצלחנה לשרוד בעולם התובעני, הקשוח והסוער שמחוץ למשק הבית.

המפנה שחל בצביונו של המאבק הפמיניסטי לשיוויון בתחילת המאה ה-21 הוא מדהים כשם שהוא מטריד.

הפמיניזם החדש – להלן, הפמיניזם הסמכותני — נאבק כיום כדי שנשים תקבלנה יחס שונה, תוך גילוי רגישות ל"צורכיהן המיוחדים". לפי הרעיון הזה, נשים הן יצורים שבריריים, עדינים כפרפר,  הזקוקים להגנה ממשלתית, משפטית, נפשית ומוסרית מפני קשת אינסופית של איומים האורבים להן בכל פינה במרחב הציבורי.

כך, בשונה מגלגוליו הקודמים, הפמיניזם הסמכותני לא מבקש עוד להפוך נשים לחזקות יותר, עצמאיות יותר או אמיצות יותר. אדרבה: הוא מעודד נשים להסתגר, להפוך לשמרניות, כלואות ומפוחדות. נשים לומדות מגיל אפס שהן קורבנות של דיכוי, ושבכל פעם שיצאו החוצה יהיה עליהן לתמרן מבעד לערפל חונק של מיזוגניה, התעמרות מינית, פריבילגיה זכרית, קיפוח, אפליה  ו-"אווירה אנטי-נשית". כל מרחב ציבורי, ממקום העבודה דרך האוניברסיטה וכלה ברשתות החברתיות, מתויג בתור זירה מסוכנת לנשים. לשם מה לצאת מהבית? זה לא שווה את הסיכון.

לטיפוח מיתוס החולשה יש תכלית אסטרטגית: להתאים את האקטיביזם הפמיניסטי לרוח התקופה. כזכור, אנו חיים בעידן הקורבנות הלוחמנית – תקופה עצובה שבה הילת הקורבן מקנה לכל אחד, גם לבעלי הפריבילגיות, עליונות מוסרית. ומאחר שבשיח הציבורי העכשווי הדרך הטובה ביותר לזכות בהכרה ציבורית ובמשאבים היא להציג עצמך כקורבן הזקוק לסיוע חיצוני, הפמיניזם הסמכותני מקפיד להפריז ולנפח רעיונות של מיזוגניה מערכתית, קיפוח שיטתי ואפסוּת נשית נוכח "איומים" חיצוניים.

המאמצים הללו, למרבה הצער, נושאים פרי. בטי פרידאן ושאר נשות הגל השני של הפמיניזם היו בוודאי נעצבות אילו היו מעיינות בדף הפייסבוק הפופולארי "פוליטיקלי קוראת". ישראליות צעירות ומשכילות, שנהנות ממידה חסרת תקדים של שיוויון וחירות, עוסקות שם בדיכוי מגדרי, בפוריטאניות מינית ובמישטור נשים, מקצתו אמיתי ורובו מאולץ. אין מדובר עוד בנשים עצמאיות החוגגות את נשיותן, או התובעות שיוויון ברוח האידיאל הפמיניסטי הישן; אלו נשים שבראש ובראשונה מבקשות הכרה קולקטיבית במעמדן הקורבני הנובע מתוקף השתייכותן המגדרית.

אין שמץ של שחרור או העצמה ברעיון הביזארי שלפיו כדי להגיע לשיוויון מגדרי נשים צריכות תחילה להפנים את קורבנותן. הרעיון הזה מאיים על הישגיה של המהפכה הפמיניסטית כולה – מהפכה שהקנתה לנשים את הזכות להשתתף בתהליך הפוליטי, לעבוד, לצבור נכסים, לבחור האם להינשא ומתי, האם להעמיד צאצאים או לא. נשים נתפסו בעקבותיה, לראשונה, כבנות חורין, כשוות מעמד, כמי שמסוגלות לתת ביטוי לרצונן החופשי ולעצב את חייהן במו ידיהן. המהפכה הזו הזניקה את האנושות כולה קדימה.

אלא שהפמיניזם הסמכותני מבטל את הישגי המהפכה הזו בהינף יד. במופת של אירוניה, הוא משיב לתחייה את התפיסה הפטריארכלית, שנפוצה באנגליה הוויקטוריאנית, שלפיה נשים הן יצורים חלשים, רגישים, נטולי אוטונומיה ורצון חופשי, שיש להגן עליהן  מפני דימויים וולגאריים ופוגעניים במרחב הציבורי —  העיקר שמוחותיהן הרכים לא ייחשפו להתנהגות "בלתי ראויה".

זו הסיבה שהפמיניזם הסמכותני פיתח אובססיה סביב צנזורה והשתקה. בין היתר, הפמיניסטיות הסמכותניות מבקשות לצנזר פורנוגרפיה, פרסומות "מעליבות", תכניות טלוויזיה, מעודדות במשחקי ספורט, ואפילו עיתונאים ועיתונאיות "סוררים". הן משוכנעות שכל הביטויים הללו פוגעות בדימוי העצמי המוחלש של "נשים וילדות" (שתמיד נכרכות יחדיו לקטגוריה אחת, כאילו אין ולו שמץ של הבדל בין תגובה של אישה בוגרת לבין תגובה של ילדה).

כך הפכו הפמיניסטיות הסמכותניות למעין מעמד כמורה חילוני רב-עוצמה, שרתיעתו הטהרנית ממין ומיניות מזכירה יותר זרמים אסלאמיסטיים ויהודים-אורתודכסיים קיצוניים מאשר תנועת שחרור פרוגרסיבית. כדי להבין את עוצמת הרגרסיה, די להשוות את הפוריטאניות המודרנית לחירות המינית, להרפתקנות ולעצמאות שאפיינו נשים פמיניסטיות בסוף שנות השישים בארה"ב.

(זה, אגב, איננו קו הדמיון היחיד בין הפמיניזם הסמכותני לפונדמנטליזם דתי. בדומה לתנועות קנאיות אחרות, הפמיניזם הסמכותני לא רואה עצמו כחלק מהשיח ציבורי, אלא כאידיאולוגיה החולשת על השיח מגבוה. התזה הסמכותנית היא בבחינת אמת מוחלטת, קדושה וחסינה מתקיפה. כל ביקורת מושתקת על יסוד זהותו (המעמדית-מגדרית, כמובן) של "הכופר". כך, המבקרים מושתקים כ-"מסגבירים". המבקרות מושתקות כ-"משת"פיות של השוביניזם".)

בעיני, הרעיון שנשים זקוקות להגנה מפני "ביטויים פוגעניים במרחב הציבורי" מעליב ומשפיל יותר מכל פרסומת או סרט. משמעותו היא שבניגוד לילדים אנגליים מהמאה ה-19, נשים ישראליות במאה ה-21 זקוקות להגנה מפני מילים.

התופעה הזו כמובן מזינה את עצמה. ככל שנשים מתוארות כחלשות יותר ופגיעות יותר, כך הופכים אזורים רבים יותר לכאלה שאפשר ו"צריך" למשטר, להנדס, ולפקח. התוצאה היא שיותר ויותר צורות של התנהגות אנושית פרטית מצויות כעת תחת ביקורת ורגולציה של המדינה.

כך, התביעה הלגיטימית של הפמיניזם להסרת מחסומים ומכשולים בפני נשים במישור הציבורי, הידדרדרה לתביעה מסוכנת, לגיטימית הרבה פחות, במישור הפרטי: על החברה להתייחס לנשים בדרך מסוימת, הולמת, "נכונה". מה שעומד על הפרק שוב איננו מעמדן של נשים בחברה – אלא האופן שבו בני אדם מתנהגים זה כלפי זה בשעות הפנאי שלהם.

התוצאה הטראגית היא שדווקא הפמיניזם, שבמקור נלחם נגד מישטור החברה, הוא כיום הכוח הממשטר העיקרי של הספרה הציבורית. במוקד עיסוקו כבר לא מוצאים סוגיות כלכליות-חברתיות בוערות, אלא אובססיה לגבי התרבות, השפה וההתנהגות של הפרטים בחברה.

ישנם גברים (עצובים למדי) שמפרשים את ההתפתחויות העגומות הללו כהכרזת מלחמת קודש על המין הגברי. בראייתם הפמיניזם הוא לא רק התגלמותה הפוליטית של המיזאנדריה, אלא גם המקור לכל הצרות בחייהם, החל בכך שאין להם בת זוג וכלה בכך שאין להם עבודה. חלקם אף מצהירים על עצמם בגאון כאנטי-פמיניסטים.

תפיסת העולם הזו מוטעית מהיסוד.

הפמיניזם הסמכותני קורא תיגר על כל בני האדם, גברים ונשים גם יחד.

בתפיסה הסמכותנית, גברים ונשים הם לא רק קבוצות ביולוגיות שונות, אלא גם מעמדות פוליטיים וחברתיים שונים. האינטרסים הפוליטיים של המעמדות הללו מתנגשים בהכרח, ולכן בין המינים לעולם תשרור מלחמת מעמדות. "המעמד" המגדרי קובע את התנהגותו של האדם, בין כ"מנצל" ובין כ"מנוצלת". כך, למשל, פמיניסטיות סמכותניות לא תהססנה לטעון שגברים לא-אלימים הם אנסים בפוטנציה רק משום שהם נהנים כביכול מ"תרבות האונס" שמכוננת הפטריארכיה.

הנקודה היא שבני האדם כולם נתפסים על ידי הפמיניסטיות הסמכותניות כ"בעיה" שיש לתקן: כל הגברים הם מעין גורילות מיוחמות המצויות במרחק 2 בירות מאונס (ולכן זקוקים לחינוך מחדש), ואילו כל הנשים (למעט הפמיניסטיות עצמן) הן ילדות רכות עם חוסן נפשי של פתית-שלג (ולכן זקוקות ל"העצמה" מדומה). השקפת העולם הזו לכשעצמה מונעת כל סיכוי לפיוס או שיוויון מגדרי.

מעל לכל, הפמיניזם הסמכותני מציב סימן שאלה באשר ליכולתן של נשים לשלוט בחייהן ללא עזרת המדינה. הפמיניסטיות החדשות מתיימרות להיאבק בפטריארכיה ובפריבילגיה הגברית, כשעיקר מאמציהן מבקשים לקעקע את האוטונומיה של נשים, לבצר את חולשתן, ולהצדיק את הכנסתן, בכוח, תחת כנפיה הטיפוליות של המדינה.

לצורך כך, בין היתר, הן עושות שימוש בביטויים כמו "הפנמת דיכוי",  הרעיון שלפיו נשים מסוימות "עברו התניה" עקב שטיפת מוח פטריארכלית, שכתוצאה ממנה הן איבדו את היכולת לשפוט מה טוב עבורן.  זו הסיבה, כך נטען, שנשים מצביעות בבחירות בניגוד לטובתן, בוחרות באורח חיים מסוים בניגוד לטובתן, או עוסקות במקצועות מסוימים בניגוד לטובתן.  הן הרי יצורים חסרי בינה ורכים כפלסטלינה, שהתנהגותן מעוצבת לפי תכתיבי הסביבה ללא סינון או הפעלת שיקול דעת עצמאי.  גאולתן תבוא רק מאותן נשים פוריטאניות, טהרניות, מטרנליסטיות, מלכות-פילוסופיות, פמיניסטיות בנות המעמד הבינוני-גבוה,  שבאורח פלא פיתחו חסינות לסביבתן התרבותית-פטריארכלית וככאלה מסוגלות לחנך מחדש את כולנו, נשים וגברים כאחד.

בכך, אולי, מסתכמת תמציתו של הפמיניזם הסמכותני: לא עוד תנועה החותרת לשיוויון זכויות בין נשים וגברים, אלא הרעיון לפיו נשים זקוקות ל"גלגלי עזר" ממשלתיים, בספרה הפרטית והציבורית, על מנת שתוכלנה לפלס את דרכן במרחב הציבורי.

במובן זה, הפמיניזם הסמכותני הוא אנטי-תזה לתפיסה ההומאניסטית, שלפיה האדם מסוגל לפעול כייצור תבוני, רציונאלי, המסוגל לשלוט בגורלו, לאלף את סביבתו, ליצור ולצבור עושר ללא סיוע חיצוני. הפמיניזם הסמכותני משקף אובדן אמונה באדם, הנתפס כיצור שבור שצריך "לתקן". בכך הוא מבטא סוג חדש של מיזנטרופיה ממסדית – כלפי גברים "טורפניים" מזה ונשים "מוחלשות" מזה.

הפמיניזם הסמכותני מתאר מציאות דיסטופית, של אנושות רקובה, הרסנית, מסוכנת לעצמה, הטעונה ריסון מגבוה, מישטור, דיכוי יצרים, צנזורה והפללה. ערכי הנאורות והאדנות העצמית מושלכים לפח. ואם לא די בכך, הפמיניזם הסמכותני נתפס על ידי המעמדות הפוליטיים ככוח פרוגרסיבי, מחולל קידמה, ולכן מקבל "צ'ק פתוח" מרוב ממשלות המערב, משל היה אידיאולוגיה שלטונית. כשזה המצב, כולם – גברים ונשים – מפסידים.

הפמיניזם הסמכותני, לפיכך, מעקר סוכנות, מאדיר תודעת קורבן, ופוטר את הפרט מאחריות אישית לגורלה. ככזה, עמדתי היא שהוא מהווה מכשול תודעתי חמור בפני נשים המעוניינות לקחת את גורלן הפיננסי בידיהן ולהגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. לנשים עצמאיות, יצרניות ועתירות יוזמה, המסוגלות לקיים ולהוכיח את עצמן ללא סיוע חיצוני, פשוט אין מקום בנראטיב הקורבני של הפמיניזם הסמכותני.

בעיני, תמציתו של הפמיניזם האמיתי היא אמונה בלתי-מתפשרת בחירותם, בחוסנם הנפשי ובעצמאותם הכלכלית והפסיכולוגית של בני אדם — נשים וגברים כאחד. לא כחלק מקולקטיב מגדרי, אלא כפרטים בודדים. הישגיה ההיסטוריים של התנועה הפמיניסטית הושגו דרך מחויבות לערכים אלו של חירות ואוטונומיה. המחויבות הזו היא שאיפשרה לנשים צעירות להשיג את החופש להתנהג כפי שראו לנכון, לומר מה שרצו ולשכב עם מי שרצו.

בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית, התנהגותם של הפרטים בחברה אינה נקבעת מראש על ידי השתייכותם המגדרית. לכן גם אין עימות הכרחי בין המינים. העובדה שגברים דיכאו נשים בעבר אינה מעידה שהם יעשו זאת בעתיד. במילים אחרות,  בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית, גברים אינם האויב.

הפמיניזם הקנה לנשים חירות. לחירות הזו יש אמנם מחיר בדמות אחריות אישית; אך בתפיסה הפמיניסטית הקלאסית נשים מסוגלות לממש את האחריות הזו בעצמן. הן מסוגלות להציב יעדים ולכבוש אותם, לתבוע זכויות ולעמוד בחובות. הן מסוגלות להתמודד עם מצבים קשים ומאתגרים גם מבלי שזרועה הלופתת של המדינה כרוכה סביב צווארן. הן אינן זקוקות לחוקים שימשטרו אותן או את המגדר האחר רק כדי שהן תתעצמנה.

לכן, בניגוד מוחלט לתזה האוטוריטרית שמקדמות פמיניסטיות סמכותניות – ממרב מיכאלי למיכל רוזין, מאורית קמיר ליפעת ביטון, מצפי סער לנגה כהן – דעתי היא שנשים צריכות לתבוע חופש רב יותר מהמדינה, ולא לתבוע התערבות נוספת "לטובתן". דיכוי ממשלתי לעולם לא יוכל להוות פתרון לדיכוי פטריארכלי.  אי אפשר להילחם בדיכוי בעזרת דיכוי.

הפמיניזם הסמכותני הוא אמנם הזרם הקולני, הדומיננטי והעוצמתי ברוב ארצות המערב ובישראל בפרט. אבל הוא לא הזרם היחיד. בעוד שהסמכותניות מקדמות שליטה ממשלתית, הפמיניזם הקלאסי מקדם שליטה עצמית. בעוד שהסמכותניות רואות בגברים  אויב, הפמיניזם הקלאסי רואה בגברים שותפים. ובעוד שהסמכותניות מבצרות חולשת נשים, הפמיניזם הקלאסי מדבר על העצמה נשית אמיתית.

במובן זה, הפמיניזם הקלאסי – המקדם שיוויון מגדרי לצד חירות אישית ואחריות אישית — הוא תנאי הכרחי עבור נשים המעוניינות להגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. יש  לדחות את הנראטיב ההרסני של הפמניזם הסמכותני, להחליפו בתפיסה שביסודה אהבה עצמית והישענות עצמית, ולצאת לעולם הגדול באומץ וללא מורא.