6 שלבים לעצמאות כלכלית - הסולידית

הביטוי "עצמאות כלכלית" מתאר מצב עניינים שבו אדם מסוגל לממן את כל הוצאות המחייה שלו ממקורותיו העצמיים.

ככלל, אדם שירכוש נכסים מניבים (נדל"ן, עסקים או תיק השקעות מנייתי) באופן שיטתי, יגלה בחלוף הזמן שההכנסה מאותם נכסים יכולה לשמש כתחליף להכנסתו ממשכורת.  בנקודה זו אותו אדם כבר לא יהיה תלוי במקום העבודה שלו ויוכל לעשות דברים מועילים יותר בזמן הרב שהתפנה.

התיאור הזה ברור מבחינה מושגית ובאופן יחסי קל להבנה. הבעיה היא שהתיאור מפשט מציאות מורכבת לכדי דיכוטומיה גסה, ומציג עצמאות כלכלית כיעד בינארי: או שהצלחת להימלט מ"מרוץ העכברים", או שאת עדיין תקועה עמוק בתוכו.

ההשלכות הפסיכולוגיות של התיאור הזה עלולות להיות שליליות. למשל, אדם ששקוע במינוס אסטרונומי אולי יבין ברמה המושגית מהי עצמאות כלכלית, אבל מכיוון שהיעד נראה לו כה מרוחק (בהתחשב במצבו העגום), הוא ייפסל כבלתי-ישים, והאדם המדובר יוותר מראש על כל שינוי.

הנקודה שהתיאור לעיל מחמיץ היא שעצמאות כלכלית איננה קו סיום במירוץ. זה לא מצב בינארי נוסח הכל-או-כלום, אלא תהליך שמתפרס על רצף של הישגים אינקרמנטלים.

זה הרעיון המרכזי של תרשים הזרימה שפרסמתי כאן לפני כשבועיים: כל אדם יכול, תיאורטית, להגיע לעצמאות כלכלית אם יפרק את התהליך למספר יעדי-משנה, וימקד את מאמציו ב"כיבוש" כל אבן-דרך.

תהליך כזה יסייע ליצור מומנטום חיובי, שבתורו ימנע רתיעה או שחיקה. חשוב מכך, גם אם עצמאות כלכלית כלל אינה בראש מעיינכם, דבקות בתכנית סדורה תסייע לשפר את מצבכם הכלכלי הנוכחי.

הפודקאסטר ג'ושוע שיטס מ-Radical Personal Finance – אחד הפודקאסטים הפיננסיים היחידים שאני מסוגלת להאזין להם – יצר מודל מעניין המחלק את המסע לעצמאות כלכלית למספר שלבי-משנה, מתלות מוחלטת ועד שפע כלכלי:

שלב 0 – תלות פיננסית

כולנו נולדים לשלב הזה. כילדים, אנו זקוקים לתמיכתם הפיננסית של אחרים כדי לממן את הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. בישראל נדמה שרוב האנשים יוצאים מהשלב הזה זמן מה לאחר שירותם הצבאי. אחרים, לעומת זאת, נתקעים כאן זמן רב בהרבה. הסיבה העיקרית לכך היא התנהלות פיננסית לקויה, שמובילה לא רק לתזרים מזומנים שלילי (הוצאות > הכנסות) אלא גם לשווי נקי שלילי (התחייבויות > נכסים). כדי לשרוד הם קוברים את עצמם בחובות שהולכים ותופחים. ובהיעדר יכולת להחזיר את החובות שנטלו, הם נופלים על צווארם של הוריהם, בני זוגם, חבריהם או מכריהם, וזקוקים להכנסתם כדי להמשיך ולממן את סגנון החיים שלהם. סיבות אחרות עשויות להיות כישלון בעסק, גירושין קטסטרופליים, פיטורין ועוד. מכל מקום, התלות הזו הרסנית, משום שהיא מקנה לאותם אנשים אחרים מעין שליטה על חייהם.

שלב 1 – סולבנטיות פיננסית (יכולת פירעון)  

בשלב זה אנשים יוצאים מהבור ומסוגלים לממן את עצמם באמצעות הכנסתם שלהם, ללא סיוע או תמיכה פיננסית של אחרים, ולשלם את החשבונות בזמן. זהו המימד הבסיסי ביותר של עצמאות כלכלית – החופש מאבא ואמא (או מכל דמות אחרת שמפעילה עליכם שליטה כלכלית). המינוס והחובות עדיין ישנם, אבל לפחות ה"בור" לא מעמיק. כלומר, השווי הנקי עשוי להיות שלילי, אבל תזרים ההוצאות חיובי או לפחות מאוזן.

עבור רבים, כאן מסתיימת ההתנהלות הפיננסית האישית שלהם: הם הולכים לעבודה, מרוויחים משכורת, קונים דברים בחוב, משתמשים במשכורת כדי לכסות את החוב, וחוזר חלילה.  כך הם חיים שנים, עד גיל הפנסיה, ומכיוון שהם לא חוסכים שום דבר (הרי מבחינתם, אין שום סיבה לחסוך), הם תלויים לחלוטין בחסכונותיהם הפנסיוניים. זו כמובן קרקע בלתי יציבה, משום שבהיעדר חסכונות, הוצאה גדולה ופתאומית עלולה להשליך אותם היישר לשלב 0.   

שלב 2 – יציבות פיננסית

בשלב זה, הודות לכך שמרוויחים יותר, מוציאים פחות ו/או שניהם, מפסיקים "לחיות בהקפה". לא רק שמשלמים את כל החשבונות במועד ו"גומרים את החודש", אלא מנצלים בנוסף את העובדה שהתזרים חיובי כדי לשים קצת כסף בצד – אפילו אחוזים בודדים מההכנסה.

התוצאה היא שבשלב זה יש כבר די חסכונות – קרן לשעת חירום – שיכולות לשמש ככרית ביטחון לתרחישים שבהם אנו נדרשים להוציא סכום גדול מאוד בהתראה קצרה. במקום שנידרש להשתמש בחובות, אנו מממנים את עצמנו.

במונחי עצמאות כלכלית, הערך המוסף של שלב זה הוא החופש מתלוש המשכורת הבא. אם חסכתי סכום השווה ל-6 חודשי מחייה, זאת אומרת שקניתי לעצמי 6 חודשים שבהם תיאורטית אני לא צריכה לעבוד (קראו עוד כאן).

שלב 3 – חופש מחוב  

שלב זה מתאפיין  בסילוק מוחלט של "החוב הרע" – אשראי צרכני, אוברדראפט, הלוואות אישיות, הלוואות רכב, עסקאות תשלומים, חוב לחברות האשראי ועוד.

באופן אישי, הייתי כוללת כאן גם סילוק של מה שיש המכנים "חוב טוב" (שיש נכס מניב בצידם) כמו משכנתאות והלוואות לצורכי תשלום שכר לימוד, או לכל הפחות הקטנה שלהם כך שסה"כ ההתחייבויות < סה"כ הנכסים.

הטעם לכך הוא שחוב – כל חוב – הוא אנטיתזה לחירות כלכלית. מי שבוחר לקנות דברים בכסף שטרם הרוויח מעדיף, במובן מסוים, את המוצר או השירות שמימן בחוב על פני חירותו הכלכלית.  חוב, מעצם טבעו, כובל אתכם להתחייבות עתידית. התחייבות עתידית פירושה אובדן היכולת לבחור. כעת אנשים אחרים – הנושים – הם שבוחרים עבורכם. הם מחייבים אתכם לעבוד ולהרוויח משכורת, גם אם באופן אישי הייתם מעדיפים להשתמש בזמנכם הקצוב עלי אדמות כדי לעשות משהו אחר.

סילוק החובות מפנה הרבה מאוד כסף פנוי, שבנסיבות אחרות היה נזרק לחור שחור שכולו ריבית, וכעת אפשר לחסוך ולהשקיע אותו לטווח ארוך. אבל  חשוב מכך, סילוק החוב מאפשר לכם לתבוע מחדש את החופש לבחור איך לנהל את חייכם ולבלות את זמנכם.

שלב 4 – ביטחון פיננסי  

בשלב זה, החיסכון הצבור גדול מספיק כדי שההכנסות הפסיביות ממנו – בין אם כתשלום שוטף (ריבית, דיבידנדים, רווחים או דמי שכירות) ובין אם באמצעות מכירה שיטתית —  מכסה על ההוצאות הבסיסיות ביותר שלכם. הרעיון כאן הוא לחשב את מה שאני מכנה "תקציב העצמות היבשות" – הסכום הנמוך ביותר שתוכלו באופן מעשי לחיות ממנו – ולבדוק אם ההכנסה הפסיבית החודשית שלכם (שאינה מעבודה) שווה או גבוהה ממנו. לחלופין, תוכלו לכפול את התקציב הזה פי 300. אם הסכום שחסכתם בתיק ההשקעות שווה או גדול מהמכפלה הזו, אזי הגעתם לביטחון כלכלי. ברכותי, מעטים מגיעים רחוק כל כך.

המשמעות המעשית של השלב הזה היא שאפילו אם לא תעבדו עוד לעולם, תוכלו להרשות לעצמכם דיור בסיסי, מזון, וטיפולים רפואיים, מבלי שתידרשו להתנות אותם בציות לגחמותיו של מעסיק או לקוח. זהו ביטוי ראשוני לחופש מתעסוקה בשכר. "כרית הביטחון" הזו מגדילה את האופציונליות. היא מאפשרת לאדם לקחת סיכונים רבים יותר ביחס למקום העבודה שלו: לפתוח עסק עצמאי, להתפטר ולעבור למקום עבודה שונה וכן הלאה.

שלב 5 – עצמאות פיננסית  

ג'ושוע שיטס מגדיר עצמאות כלכלית כמצב שבו ההכנסה הפסיבית שאינה מעבודה מכסה את כל ההוצאות בהווה, כלומר, לא רק את הצרכים הבסיסיים, אלא גם את התשוקות והרצונות. זה, מבחינתו, הגביע הקדוש: הכסף שחסכתם והשקעתם יכול לאפשר לכם לחיות בדיוק באותה רמת הוצאות כמו היום רק בלי לעבוד, עד יום מותכם. שיטס מונה גם שלב שישי ושביעי – "חופש פיננסי" ו-"שפע פיננסי", בהתאמה — אבל ההבדל הענייני היחיד ביניהם לבין "עצמאות כלכלית" הוא רק גודלה של כרית האוויר הפיננסית שחסכנו ובגודל ההכנסה הפסיבית שהיא מייצרת.

עצמאות פיננסית או עצמאות כלכלית?

סולם השלבים של שיטס מציג תהליך ליניארי: ממצב שבו הכסף שולט בכם (תלות פיננסית) אתם מטפסים למצב שבו אתם שולטים בכסף (עצמאות פיננסית). אם בתחילת המסע אתם משלמים ריבית לאנשים אחרים, בסופו אתם הופכים לאותם "אנשים אחרים" שחיים מהריבית.

הפשטות של המודל הזה מועילה, כאמור, משום שהיא הופכת את הרעיון של עצמאות כלכלית ליעד נגיש ובר-השגה. היא מקטינה את "התהום התפיסתית" שמעליה יש לזנק. זה חשוב, משום שככל שיותר אנשים יטפסו במעלה הסולם, מצבנו כחברה ייטב.

כך, אם חיסכון של 50% מההכנסה נשמע כמו יעד בלתי ריאלי, אפשר לחסוך 20%. ואם לא 20%, אז לפחות 10%. אם חופש מתעסוקה נשמע יעד נשגב מדי, לפחות נגדע את החופש מאבא מאמא, מתלוש המשכורת הבא, או מהנושים שמכריחים אותנו לעבוד בניגוד לרצוננו. גם אלה, ביסודו של דבר, ביטוי של חירות.

אלא שלמרות יתרונותיו, כשבוחנים לעומק את הסולם של שיטס מבינים שהוא רחוק מלהיות מושלם.

סדר הפעולות הדרוש כדי לטפס במעלה השלבים הוא פחות או יותר זהה: סלקו חובות, הגדילו הכנסות, הקטינו הוצאות, חסכו את ההפרש והשקיעו אותו בנכסים שמייצרים בתורם כסף נוסף. ככל שההפרש יהיה חיובי וגדול יותר, כך המסע שלכם בין השלבים יהיה קצר יותר.

במילים אחרות, אנו נמצאים בספרה הפיננסית ולא יוצאים מתחומה. נקודת המבט היא מבעד לחור שבגרוש, כשהשאלות המכריעות הן שאלות אובייקטיביות "קרות": כמה חסכתם, כמה אתם מוציאים, ומה היחס בין הסכומים.

אכן, ככל שחסכתם יותר, אתם תלויים פחות בעבודה. אבל באותה מידה, אפשר לטעון שאתם תלויים יותר בהכנסתכם מהון!

זו אולי עצמאות פיננסית, אבל האם זו עצמאות כלכלית? האם היא מאפשרת לאדם להתנתק מהכלכלה, מהשוק, ולעשותו חסין – אולי אף אנטי-שביר – נוכח זעזועים אפשריים בעתיד?

להיבט הזה – מידת התלות / הצורך שלנו בכסף – אין כל ביטוי במודל של שיטס. המודל מתעלם מרכיבים קריטיים של תושיה, חוסן ומיומנות, או ממה שאפשר לכנות כושר המחיה: היכולת לממש את הצרכים והתשוקות שלך מבלי לשלוף את הארנק.

קונקרטית, כושר המחייה מתייחס ליכולת להישען על סוגים אחרים של הון מלבד הון פיננסי (דוגמת זמן, קשרים חברתיים, ידע ומיומנויות) כדי לתת מענה לכל צורך.

כדי להעריך את כושר המחייה שלכם, שאלו את עצמכם: האם במקום לזרוק ולקנות חדש (כפי שמורה אותנו תרבות הצריכה), אתם מסוגלים לתקן את הקיים? לשפץ אותו? למחזר אותו? להחליף אותו? לשאול תחליף עבורו? להאריך את חיי המדף שלו? שאלה דומה היא כמה דרכים אתם יכולים למנות שבהן תוכלו להרוויח כסף, בפועל או בפוטנציאל, מלבד מקום העבודה או תיק ההשקעות שלכם?

כושר מחייה גבוה מאפשר לפתור בעיות רבות מבלי להזדקק לכסף. זה אומר שאתם מוציאים כסף רק כשהתועלת שתצמח מכך עולה על ההוצאה עצמה. ככל שכושר המחייה גבוה יותר, כך דרוש פחות כסף כדי לחיות, והסכום שיש לחסוך קטן בהתאמה. התוצאה היא שקל לפרוש מוקדם יותר.

חשוב אם כן להבדיל בין הסיבה והמסובב: עצמאות כלכלית היא תוצר לוואי, משני, שנובע מכושר מחיה גבוה. 

כושר מחייה גבוה מאפשר בתורו להבין שרמת הוצאות נמוכה אינה שקולה בהכרח לחיי דלות או להקרבת קורבן, משום שהון הלא-פיננסי משמש כתחליף שווה ערך להון פיננסי.

אנשים שכושר המחייה שלהם נמוך, לעומת זאת, נוטים לפתור כל בעיה באמצעות שימוש בכסף  / הון פיננסי. התפיסה הזו כה טבועה בהם, עד שהם מתקשים לנתק את הזיקה שבין דפוסי הוצאה לאיכות החיים.

הם רואים אדם שנוסע באאודי A8, ומסיקים באופן אוטומטי שמדובר באיש עשיר שמסוגל להרשות לעצמו רכב כזה. האם זה בהכרח נכון? אין לדעת! הרי את הלוואת הרכב שמאיימת למוטט אותו אי-אפשר לראות.

הם רואים מישהי שנוסעת באוטובוס ומסיקים באופן אוטומטי שהיא ענייה מרודה שנוסעת בתחבורה ציבורית כי אין לה ברירה אחרת. האם זה בהכרח נכון? אין לדעת! הרי את תיק ההשקעות בן 7 הספרות שלה אי-אפשר לראות.

על אותו משקל, בראייתם, בחורה A שחיה מ-4,000 ש"ח בחודש בהגדרה חיה עליבות בהשוואה לבחורה B, שחיה מ-20,000 ש"ח בחודש. הם יניחו שאיכות חייה של בחורה B  גבוהה פי 5 מזו של בחורה A. אך האם זה בהכרח נכון? אין לדעת! שמא יתכן שבחורה A פשוט מוכשרת יותר ומצליחה להפיק את אותה איכות חיים ב(הרבה) פחות כסף? המחשבה הזו כלל לא עולה בדעתם?

רמות של כושר מחייה

האם ניתן, במטרה להשלים את סולם העצמאות הפיננסית של שיטס, ליצור דירוג מקביל המודד עצמאות כלכלית במונחים של כושר מחייה, כלומר, במידת התלות של אדם בכסף כאמצעי לפתרון בעיות?

נדמה שאפשר להבחין בין שלוש רמות בסיסיות:

א. צרכניזם / תלות בשוק

א1. צרכנו-קורבניזם – זהו המצב החמור ביותר. חוסר רצון או יכולת להשתמש בחלופות לכסף כדי להתמודד עם מציאות היומיום מוביל לתודעת מחסור. אנשים שתקועים ברמה זו רואים בכסף משאב נדיר. אם הם נדרשים לחסוך, או חמור מכך — אם הכסף נגמר מסיבה כלשהי, הם חשים תחושה עזה של שלילה עצמית שפוגעת באיכות חייהם. במקרים קיצוניים, התחושה הזו כה חמורה עד שהם מוכנים ליטול אשראי ולשלם פי כמה על המוצר / שירות (ע"ע ריבית רצחנית).

א2. חשיבה לינארית – התלות בשוק גדולה, אולם עדיין נעשה שימוש בסיסי בכללים תקציביים בסיסיים כדי לתעדף צרכים ורצונות במטרה לשלוט בהוצאות: לכן, נמנעים מחובות נושאי ריבית, חוסכים לשעת חירום, משתמשים בתקציב. זוהי ההתנהלות הפיננסית הטיפוסית שמלמדים במקומות כמו "פעמונים".

א3. צרכנות נבונה – התלות בשוק עדיין קיימת, אולם ישנו מעבר לצרכנות נבונה, השואפת למקסם את היחס בין המחיר (מה שמשלמים) לערך (מה שמקבלים), תוך הימנעות מתשלום מחיר קמעונאי מלא. טכניקות נפוצות הן השוואת מוצרים, קנייה אסטרטגית במבצעים, שימוש בקופונים, הימנעות ממוצרים ושירותים בעלי ערך נמוך וכן הלאה.

ב. תלות מופחתת בשוק

ב1. אופטימיזציה –  הרעיון כאן הוא לבצע מיקור-פנים ולהקטין במודע את התלות בכסף על-ידי פיתוח מיומנויות מחייה (עשה-זאת-בעצמך) ויישומן. במקום לקנות, מייצרים ובונים. במקום לזרוק – מתקנים וממחזרים. היכולת להישען על עצמך מצמצמת את תחושת הקורבן והשלילה העצמית. הרעיון הוא לתעדף את ההוצאות באופן יעיל-פארטו כדי להפיק מקסימום הנאה מהחיים במינמום עלות. נעשה מאמץ מודע ומכוון לסכל מוקדים של בזבוז ואי-יעילות, מתוך הבנה שהפחתה קבועה בהוצאות המחייה היא בעלת עוצמה רבה יותר מהגדלת ההכנסות. בהדרגה האופטימיזציה הופכת לחלק טבעי בסגנון החיים שלכשעצמו נעשה זול מאוד.

ג. קיימות עצמית

ג1. חשיבה מערכתית – הרעיון כאן הוא לא רק לרדד את הצרכים והרצונות ולתת להם מענה אופטימלי ככל הניתן כמו ברמה ב', אלא לבטל את הצרכים והרצונות הללו מלכתחילה (גם אם רוב האנשים תופסים אותם כהכרחיים), ולעצב סגנון חיים סינרגטי.

לדוגמה: במקום למצוא את הפתרון התחבורתי היעיל והזול ביותר כדי להגיע מ-A ל-B, מעצבים את החיים כך ש-A קרוב יותר ל-B. ההסתמכות על מוצרים ושירותים מהשוק היא מינימלית: משתמשים בכסף רק כשהיעילות של השימוש בהון פיננסי עולה על היעילות של השימוש בהון טכני. ריבוי המיומנויות מוביל בשלב זה לאדנות עצמית – שבתורה מוליכה לעצמאות פיננסית כתוצר לוואי. בשלב זה מושגת אדנות עצמית עקב ריבוי מיומנויות. עצמאות כלכלית היא תוצר לוואי של אותה אדנות.

הסולם המשולב (האולטימטיבי?)

שילוב בין שני הסולמות — האובייקטיבי (המצב הפיננסי) והסובייקטיבי (המצב התודעתי ביחס לכסף) – מאפשר לאפיין סוגים שונים של "טיפוסים".

הנה כמה דוגמאות:

0א1 – אנשים תלויים פיננסית השקועים בתודעת צרכנו-קורבן. לכאורה, מקרה אבוד. האם ניתן להושיע אותם? כיצד?

0ב1 – למשל, בני נוער שקוראים את הבלוג הזה, ונעזרים בתמיכה הפיננסית / תלות בהוריהם כדי לצבור הון בגיל צעיר.

0ג1 – למשל, נזירים במנזר, שמצד אחד תלויים פיננסית לחלוטין באחרים, אבל מצד שני עיצבו את חייהם ליעילות שיא, כך שהם זקוקים למעט מאוד כסף.

1א2 – אנשים שחיים מתלוש לתלוש עם הבנה בסיסית של התנהלות פיננסית יוכלו בקלות להגיע ליציבות פיננסית ולהפוך ל-2א2 ואף למעלה מכך. לעומת זאת, אנשים ברמה 1א1 יתקשו להגיע למצב הזה ובקלות ימצאו את עצמם מידרדרים שוב לרמה 0.

2א3 – "האישה שהפסיקה לקנות" (אולי?)

2ב1 / 3א3 / 4א3 – מהתרשמותי, אלה טיפוסים נפוצים בפורום הסולידית.

4א2  – הלוקים בתסמונת "רק עוד שנה אחת"

5א1 – חישבו על אדם שזוכה בלוטו ופושט את הרגל זמן קצר לאחר מכן.

5ג1 – כותבת שורות אלה.

שתי השערות, לסיכום, בעקבות התרגיל המחשבתי הזה:

1) ככל שאדם בעל כושר מחייה גבוה יותר, כך קל לו יותר להתקדם בציר האובייקטיבי (להגיע לעצמאות פיננסית), ולהיפך.

2) ככל שאדם בעל כושר מחייה גבוה יותר, כך הוא יהיה קשוב יותר למסרים של הבלוג הזה, ולהיפך.

החוכמה כעת תהיה לתפור מענה ייעודי לכל "טיפוס" שכזה!

ספרו לי מה דעתכם.