פירמידת הצרכים של המשקיע - הסולידית

כמשקיעים עצמאיים אנו נדרשים לקבל שורה של החלטות: מתי, כמה, איך, היכן, במה ולמשך כמה זמן אנו מתכוונים להשקיע. ההחלטות הללו כולן חשובות, במובן זה שכל אחת מהן משפיעה על התשואה הצפויה מתיק ההשקעות, על התנודתיות שלו, ועל מצבנו הפיננסי בעתיד.  

למרות חשיבותן, תהיה זו טעות לייחס משקל שווה לכל אחת מההחלטות הללו. חלקן, אחרי הכל, חשובות יותר, וחלקן חשובות פחות. למעשה, אפשר לדרג את ההחלטות הפיננסיות השונות על פי חשיבותן, בדומה לתאוריית / פירמידת הצרכים של מאסלו.

מאסלו טען, בתמצית, שיש לתת מענה לצרכים הבסיסיים יותר בפירמידה לפני שמתמקדים בצרכים נשגבים יותר. כך, למשל, אדם זקוק למזון ולמים לפני שיוכל לממש את הצורך בהשתייכות לקהילה או להגשמה עצמית. הרמה התחתונה ב"היררכיית הצרכים" היא לפיכך הרמה החשובה ביותר, משום שהיא מהווה את ה"בסיס" למימוש כל יתר הצרכים.

הרעיון הזה – שלפיו האסטרטגיה קודמת לטקטיקה – חל, לדעתי, גם בהשקעות לטווח ארוך בשוק ההון.

הבעיה היא שמשקיעים רבים מרכזים את עיקר תשומת ליבם דווקא בקודקודה של הפירמידה, כלומר בהחלטות שחשיבותן היא הנמוכה ביותר. בפורום הסולידית, לדוגמה, אפשר למצוא שרשורים העוסקים בשאלות הרות גורל בסגנון "האם להחליף קרן עם דמי ניהול של 0.5% בחלופה שגובה 0.4% בלבד?" או "האם להגדיל חשיפה למניות ערך בשווקים מתעוררים ב-2%?"

התמקדות בטפל, במיקרו-טקטיקה, בפרטי הפרטים, בניירות ערך ספציפיים, בתזמון שוק, בקיצוץ שברירי עלות וב-"fine tuning" של תיק ההשקעות עלולה לגרום לנו להחמיץ את התמונה הגדולה, ולהתעלם מהדברים שבאמת משפיעים על התשואה הכוללת.

בפוסט הזה אני מבקשת להציג את הגרסא שלי ל"פירמידת הצרכים של המשקיע", ולדון בשלביה השונים מהחשוב פחות לחשוב ביותר.

8. בחירת ניירות הערך הספציפיים בתיק

פורטלי שוק ההון בישראל (ולא רק) עמוסים לעייפה באינספור רעשי רקע ומסיחי דעת: כתבות על המניות הלוהטות ביותר, ההזדמנויות החמות ביותר, השווקים האטרקטיבים ביותר, תחזיות אנליסטים, כתבות יח"ץ של / אודות מנהלי השקעות מוסדיים, התפלפלויות חסרות תוחלת כמו האם השוק יעלה או ירד בטווח הקצר, האם כדאי להיכנס עכשיו או לשבת על הגדר, וכן הלאה עד אין קץ.

זה מובן, לכשעצמו — הרי הפורטלים הללו צריכים לייצר הספק, תעבורה והכנסות מפרסום.

הבעיה היא שמשקיעים רבים – ובמיוחד המתחילים שבהם – עלולים לקבל מהרעשים הללו את הרושם המוטעה שאלמנטים טקטיים כמו תזמון השוק או בחירת ניירות הערך "הטובים ביותר" הם הם הדברים החשוב ביותר בבניית תיק ההשקעות.

משקיעים אקטיביים ו"לקטי מניות" חשופים במיוחד להטיה הזו. אבל הם לא היחידים. גם משקיעים פסיביים ימצאו עצמם "משותקים מעודף ניתוח" בעקבות דיונים בשאלות מיקרו-טקטיות כמו הטיה לפקטורים, שיעורי חשיפה לשווקים מתעוררים, המח"מ הראוי של פלח האג"ח וכדומה, ובמקביל יתעלמו משאלות אסטרטגיות, שההשפעה הכוללת שלהן על ביצועי תיק ההשקעות גורלית בהרבה. כמאמר המשורר, מרוב העצים לא יראה היער.

בחירת ניירות הערך בתיק ההשקעות היא אמנם חשובה, אך היא צריכה להתבסס על השלבים הנמוכים בפירמידה – לא ההיפך. במילים אחרות, בחירת ניירות הערך צריכה להיעשות בסופו של התהליך – לא בראשיתו!

7. עלות התיק

השאלה כיצד ניתן לבחור קרנות נאמנות שישיגו ביצועים עדיפים על מתחרותיהן בעתיד נדונה במחקרים רבים. הממצא השכיח והעקבי ביותר במחקרים הללו הוא שדמי ניהול נמוכים הם המשתנה המסביר הטוב ביותר. כך, למשל, נמצא שישנו מתאם חזק בין דמי ניהול נמוכים מהממוצע לבין ביצועים עודפים.

זה הגיוני, אם חושבים על זה. דמי הניהול של המוצרים הפיננסים שאנו רווכשים באים באופן ישיר על חשבון התשואה מאותם מוצרים. המשמעות היא שלאורך זמן, הם צפויים לכרסם בה באופן משמעותי. לשם המחשה,  בהנחת תשואה היסטורית, ההבדל בין תשלום של 1% ל-0.1% בדמי ניהול על פני 30 שנה הוא לא פחות מ-150,000 ש"ח (מוזמנים לשחק עם המחשבון בפוסט הזה).

מכיוון שהעלויות הללו נגזרות (באופן ודאי) מהתשואה, כל הוזלה של התיקה שקולה להגדלה אפקטיבית של התשואה. מובן גם שככל שאופק ההשקעה ארוך יותר והתיק גדול יותר, כך הצורך להפחית את דמי הניהול נעשה משמעותי יותר. מנגד, חשוב לזכור שההבדל בחיסכון בין דמי ניהול של 0.3% ל-0.25% הוא מינורי עד בלתי קיים.

6. יעילות מס

אלא שהיתרון הנלווה להחזקה במוצרים הפיננסים הזולים ביותר עלול להתבטל כמעט לחלוטין אם תיק ההשקעות שלכם אינו יעיל בהיבטי מס.

בישראל מונהג כידוע מס רווחי הון שמחייב את כולנו לשלם מס על הרווחים מהשקעותינו.  דיני המס מבחינים בין אפיקי חיסכון פטורים ממס (דוגמת קרן השתלמות – עד לתקרה המוטבת), אפיקים הנהנים מדחיית מס עד למימוש הסופי (דוגמת קופת גמל להשקעה), ואפיקי חיסכון שאינם נהנים כלל מהגנת מס (חשבון ההשקעות הרגיל בבנק או בתיק ההשקעות). זה מאפשר לנו מרחב תמרון משמעותי.

העקרון המנחה בבניית תיק השקעות יעיל בהיבטי מיסוי היא לספק את הגנת המס הטובה ביותר לנכס עם תוחלת התשואה הגבוהה ביותר. ובעברית: יש היגיון "למלא" את החשבונות הפטורים ממס בנכסי השקעה שהסיכוי שיניבו תשואה גבוהה הוא הגבוה הגבוה ביותר, כמו מניות. אנחנו רוצים להגן על הרווחים הללו מפני מיסוי. נכסים עם פוטנציאל תשואה נמוך יותר, כמו אגרות חוב ממשלתיות לא צמודות, אפשר להחזיק בחשבונות שאינם מוגנים ממס.

זו הסיבה שאני חושבת שמכשירי חיסכון פטורים ממס צריכים להיות מנייתיים לחלוטין.

אם אתם מפוצצים את קרן ההשתלמות ו/או חשבונות הגמל שלכם שלכם באג"ח ממשלתי או חלילה במזומן, ולחלופין משקיעים במניות בחשבונות שאינם מוגנים ממס, אתם אפקטיבית בוחרים לשלם מס וולונטרי למדינה.

זה לא רק בעייתי מבחינה מוסרית (לטעמי) — זה הרסני מבחינה פיננסית! המס על רווחי הון הוא מס אחיד בשיעור 25% על כל רווח ריאלי. זאת אומרת שאם תיק ההשקעות שלכם רשם תשואה שנתית של 7% בשנה אחרי אינפלציה, 1.75% מזה הולך למדינה – יותר מקרן נאמנות אקטיבית!  חשבו על זה בזמן שאתם מתלבטים בין קרן שגובה 0.3% לבין קרן שגובה 0.25%…

5. הקצאת נכסים

ועדיין, אסור לתת לזנב המס והעלויות לכשכש בכלב. הצמיחה והיציבות של תיק ההשקעות חשובות בהרבה מהקטנת נטל המס וצמצום דמי הניהול.

כך, אתם עשויים למצוא את עצמכם עם תיק יעיל וזול להפליא – אבל אם מדובר בקולקציה מוזרה של ניירות ערך שלוקטו יחדיו ללא רעיון מסדר והיגיון ברור, התשואה הכוללת של תיק ההשקעות שלכם תיפגע.

הקצאת הנכסים בתיק ההשקעות – ובמיוחד ההחלטה איזה שיעור מהתיק להקצות לנכסי השקעה עתירי סיכון (דוגמת מניות, נדל"ן וסחורות) ואיזה לנכסים שמרניים (דוגמת מזומן ואגרות חוב ממשלתיות) – היא ה"סיפור האישי" של תיק ההשקעות שלכם.

הקצאת נכסים ראויה תשקף את הצורך, היכולת והרצון האישי שלכם ליטול סיכון פיננסי, שבתורם תלויים באופק ההשקעה של המשקיע (בשנים), במטרותיו וביכולתו להתמודד עם סיכון ולא לנטוש את הספינה כשהגלים סוערים.

הקצאת הנכסים קובעת את פרופיל הסיכון / תשואה של תיק ההשקעות שלכם. ככל שהתיק נוטה יותר לאפיק המנייתי עתיר הסיכון, כך התשואה ממנו (בתוחלת) צפויה להיות גבוהה יותר. תיק שמוטה לנכסים שמרניים, לעומת זאת, יתאפיין בתנודתיות נמוכה יותר (ולכן יקנה לכם שלוות נפש), אבל התשואה ממנו (בתוחלת) צפויה לפגר בהרבה אחרי תיק השקעות מנייתי. אין דרך לבחור את הקצאת הנכסים המושלמת אלא בדיעבד, ולכן חשוב לבחור הקצאה שתאפשר לכם לישון היטב בלילה מבלי למכור בפאניקה בפעם הבאה שבה השוק יקרוס (והוא יקרוס).

מטבע הדברים, הקצאת הנכסים היא החלטה גורלית וחשובה בהרבה מיעילות המס, מעלותו הכוללת של תיק ההשקעות, או מניירות הערך הספציפיים שתבחרו לקנות. כך, לדוגמה, אם בניתם תיק יעיל וזול, אבל בחרתם להקצות רק 10% ממנו לנכסים עתירי-סיכון, התשואה שלכם צפויה להיפגע.

אני מעט מוטרדת, בהקשר הזה, מרפורמת קרנות פנסיית ברירת המחדל: נראה שאנשים אמנם הפנימו את החשיבות של דמי ניהול נמוכים, אבל אם המשמעות היא שאדם צעיר יוותר על קרן פנסיה מנייתית יקרה לטובת קרן פנסיה אג"חית/שקלית זולה, סימן שיש לו בעיה בסדרי העדיפויות!

4. פיזור

יתכן שהקצאת הנכסים שהגדרתם בתיק ההשקעות משקפת במדויק את סיבולת הסיכון ואת הצרכים הפיננסיים המיוחדים שלכם. אבל אם כל התיק שלכם מרוכז, למשל, בניירות ערך שהנפיקו חברות ישראליות בלבד, אתם חושפים אותו לסיכון ייחודי, לא-שיטתי ובלתי מפוצה, הנלווה להשקעה במדינה אחת בלבד.

דמיינו תיק השקעות הכולל 10 מניות שנבחרו באקראי. אם נגדיל את המספר ל-20 מניות, תוחלת התשואה מהתיק תישאר זהה, אבל הסיכון יפחת. ואם נחזיק מאות או אלפי מניות שנבחרו באקראי, תוחלת התשואה עדיין תישאר זהה, והסיכון יפחת אף יותר. כלומר: פיזור מאפשר הקטנת סיכון, ללא עלות. זהו מופע נדיר של "ארוחת חינם" בעולם ההשקעות.

הפיזור מאפשר לנו לבטל "סיכונים לא שיטתיים" הכרוכים בחשיפה ליבשות, מדינות, תעשיות וחברות ספציפיות. אסור להקל ראש ביתרונותיה של ההגנה הזו. כפי שיעידו המשקיעים בחברת אנרון (2001), בתעשיית ההייטק במשבר הדוט.קום (2002) או בשוק המניות היפני (1989), הסיכון הנלווה לריכוז כל הביצים בסל אחד הוא אמיתי.

הנקודה היא שהקצאת נכסים ללא פיזור נאות היא חסרת ערך. מכיוון שאיש אינו יודע אילו מניות, ענפים ושווקים יניבו את התשואות הגבוהות ביותר או הנמוכות ביותר, הפתרון הזהיר הוא לפזר את האחזקות בכל רחבי הגלובוס, ועל ידי כך להבטיח חשיפה לשוק כולו.  אם הבחירה היא בין הגדלת הפיזור בתיק לבין ייקור עלות התיק – לעולם אעדיף להגדיל את הפיזור.

3. משמעת

תיק השקעות מפוזר, יעיל וזול איננו ערובה להצלחה בשוק ההון. כל האלמנטים הללו מתגמדים לעומת התנהגותו של המשקיע עצמו. היכולת לדבוק בהקצאת הנכסים חשובה בהרבה מהרכבה המדויק של הקצאת הנכסים.

מוח הקוף המבוית שלנו, שנועד להגיב לאיומים בטווח הקצר, לא ערוך להתמודד עם פעילות כמו השקעה לטווח של עשרות שנים. כשאנחנו מזהים סכנה, אנחנו חשים צורך עז לפעול, להגיב, "לעשות משהו" – במיוחד כשאנחנו רואים את כל מי שסביבנו נמלט כל עוד נפשו בו. התשוקה להצטרף לעדר המבוהל היא אמיתית.

הצרה היא שתגובות אמוציונליות כאלה – פחד, חמדנות, אופוריה, פאניקה, ספקולציה, קנאה – מקשות על קבלת החלטות ראויה, גורמות לנו לקנות ביוקר ולמכור בזול, וכך מעמידות בסיכון את שלומו של תיק ההשקעות שלנו.

טקטיקן צבאי גאון, בלשונו של נפוליאון, הוא מי שיכול לעשות את הדבר הממוצע בשעה שסובביו משתגעים. כך גם בשוק ההון. מדיניות של "קנה והחזק לטווח ארוך" עובדת רק אם עושים זאת גם כשהשוק מתרסק. זו לא חוכמה לקנות ולהחזיק כשהשווקים עולים והמסכים צבועים בירוק עז. ראיתי כבר אנשים מצהירים באומץ שהם משקיעים לטווח הארוך, רק כדי למצוא אותם מכורבלים ורועדים בתנוחת עובר כשהשוק יורד 2%.

הפתרון הוא לכרות עם עצמכם "חוזה אודיסאוס", לחתום עליו ולהתחייב לא לסטות ממנו. קשרו עצמכם לתורן הספינה ואטמו את אוזניכם לשירת הסירנות. נפילות חדות בשווקים הן חלק נורמלי וטבעי ממה ששווקי המניות עושים כבר למעלה מ-200 שנה.  ללא "תכנית לשעת משבר", שתנחה אתכם בדיוק כיצד להתנהג, התנודתיות של השוק תשחט את התיק שלכם ותגרום לכם לנעול הפסדים.

זכרו: בהשקעות לטווח ארוך – כמו בטניס, שחמט ואיגרוף — הימנעות מטעויות חשובה יותר מביצוע מהלכים נהדרים. משקיעים טובים יודעים שהם לא יכולים לשלוט בשוק – אבל הם בהחלט שולטים על החומר האפור שבין אוזניהם.

2. זמן בשוק

עצבי ברזל ומשמעת של נזיר טיבטי לא ממש יסייעו לכם אם אתם מתחילים להשקיע בגיל מאוחר.

ככל שמתחילים להשקיע בגיל מוקדם יותר, כך אתם יכולים להגיע לחירות כלכלית מהר יותר, ולצפות לתשואה גבוהה יותר על חסכונותיכם.

הסיבה לכך קשורה לאפקט הריבית דריבית – צמיחתו האקספוננציאלית של ההון. לצורך המחשה: וורן באפט שווה היום 73 מיליארד דולר. 72.7 מיליארד מההון שלו הוא עשה אחרי גיל 50. ריבית דריבית היא אמיתית, ומי שלא מבין את זה – משלם את זה.

בהנחה ששאר התנאים שווים, אדם ששמתחיל להשקיע בגיל 20 ימצא עצמו עם תיק השקעות גדול בהרבה מחברו שהתחיל להשקיע סכומים גדולים יותר, אך 10 שנים מאוחר יותר.  המשמעות של דחיית המועד בו מתחילים להשקיע היא שצריך לחסוך ולהשקיע יותר בעתיד כדי לפצות על השנים האבודות.

זמן, לצד הון אנושי, הוא הנכס העיקרי של משקיעים צעירים. אבל הוא נכס מתכלה. אם נדמה לכם שאתם צעירים מכדי להתחיל להשקיע, קחו בחשבון שכל יום שחולף בלי שאתם משקיעים משמעותו שאפקט הריבית דריבית מאבד מעוצמתו.

זכרו גם שעצם העובדה שאתם מושקעים לטווח ארוך חשובה בהרבה מתזמון הכניסה והיציאה מהשוק באופן טקטי. תזמון שוק הוא משחק שאפשר רק להפסיד בו.

1. שיעור החיסכון

היכולת לחיות הרבה מתחת לרמת ההכנסה היא הליבה של התנהלות פיננסית סולידית, והבסיס המוצק של פירמידת הצרכים של המשקיע.

החוכמה היא לא לחיות בגבולות ההכנסה ("לסגור את החודש"), ולא מתחת לגבולות ההכנסה (לחסוך 10% בחודש) – הרי אם אתם מכניסים 20,000 ש"ח בחודש ומוציאים 19,500 ש"ח, זה לא מספיק. כדי ליצור עושר, צריך לחיות הרבה מתחת לרמת ההכנסה, כך שניתן יהיה לחסוך לפחות 30% בשוטף.

הרגלי חיסכון בריאים, במיוחד בשנים הראשונות, חשובים יותר מכל אסטרטגיית השקעה. גיבוש תכנית ההשקעה, צמצום העלויות והמיסים, הקצאת הנכסים ופיזורם – כולם נדרשים כדי למקסם את התשואה על החיסכון. החיסכון, במילים אחרות, קודם לכל. (*) אם לא חוסכים דבר, אין מה להשקיע, ושום מעשה קוסמות פיננסי לא יפצה על אובדן התשואה שייגרם בשל כך.

(*) אמנם, ככל שהתיק גדל ואופק ההשקעה מתקצר, שיעור החיסכון נעשה משני ביחס להקצאת הנכסים, שתיבנה במטרה לשמור על ערך התיק ולא למקסמו.

אמצו / פתחו השקפת עולם שמתיישבת עם דחיית סיפוקים. הירתעו מסגנון חיים ממונף, מינוסים והלוואות. התמקדו בעצמכם, לא במה שיש לאחרים. סגלו לעצמכם מיומנויות מחייה שיאפשרו לכם להשיג תמורה זהה בפחות כסף.  תמקדו בבניית השווי הנקי שלכם — הערך השקלי של הנכסים שבבעלותכם פחות ההתחייבויות שלכם.

זכרו שאתם לא סתם "שמים כסף בצד". הכסף שאתם חוסכים הוא אנרגיית חיים אצורה. כשאתם חוסכים, אתם "קונים" זמן פנוי, עצמאות וחירות. ואלה הדברים הטובים ביותר שכסף יכול לקנות.