אז מי צריך ללמד את הילדים שלך על כסף? - הסולידית

התנהלות פיננסית קטסטרופלית מלוּוה בדרך כלל בנורות אזהרה מהבהבות. אחת מהן היא שההוצאה הכספית על ריבית – המחיר הכרוך בשימוש בכסף של אחרים — נוטה לעלות על כל הוצאה כספית אחרת.  

ואכן, ישראלים רבים מוצאים עצמם מבזבזים יותר כסף על ריבית מאשר על מזון, תחבורה, חינוך, ביגוד ובילויים.

הם עושים זאת משום שהם לא חוסכים מספיק כסף. הם עושים זאת משום שאימצו לעצמם סגנון חיים יקר בכמה מספרים מכפי שהם יכולים להרשות לעצמם. כדי לקיים את המצב הבלתי-אפשרי הזה, הם מסתערים על אשראי צרכני זול, נוטלים "הלוואות לכל מטרה", ומצליחים באורח פלא לכופף את הזמן: קונים היום בכסף שיצטרכו להרוויח רק מחר. בתוספת ריבית, כמובן.

165 מיליארד שקל של חובות נושאי ריבית, לא כולל משכנתאות. זה הסכום העדכני שהציבור הישראלי חייב במצטבר לספקי האשראי הצרכני (הבנקים וחברות האשראי). זה הסכום שכדי להחזירו רבים כל-כך שורפים זמן ואנרגיה בגלגלי אוגר משרדיים במרוץ לשום מקום.

לטירוף הזה יש הרבה מאוד הסברים. העיקרי שבהם, כמדומה, הוא העובדה שבני אדם הם ביסודם בעלי חיים עדריים. חשוב לנו להשתלב בלהקה, לצעוד בתלם שחרשו קודמינו, ובעיקר — לא להשתרך מאחור. חשוב לנו שיאהבו אותנו, יעריכו אותנו, ולא ינדו אותנו כחריגים, חלשים ובולטים לרעה. חשוב לנו לאותת כלפי כולי עלמא על מקומנו הרם בהיררכיה החברתית. חשוב לנו להצמיח ולהתהדר בנוצות טווס — גם אם איננו טווסים.

כדי לזכות בהערכה הזו, מצופה מאיתנו לבזבז, והרבה. הרי העדר מתגמל התנהגות כזו. ה"יותר" וה"עכשיו" זוכים לעדיפות על פני ה"פחות" וה"אחר-כך". אלה מאיתנו שמרעיפים על עצמם סמלי סטאטוס מנצנצנים כמו מכוניות, חופשות וחתונות מפוצצות – גם בכסף שאין להם – הם "הספונטניים", "האופטימיים", "תאבי החיים", "מלאי המרץ", "החיוביים", "הלארג'ים", 'החיים בהווה".  לעומתם, אלה שמבזבזים מעט וחוסכים לטווח ארוך הם "הקמצנים", "המתכלבים", "הקדושים המעונים", "האנורקטיים" ו"פחותי-המעמד".

הבעיה מתחילה כשמגיע מועד התשלום. חובבי האשראי מגלים לפתע, משל היו חגבים מזמרים בשיאו של החורף,  שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. שהעתיד – אותו שיעבדו לטובת ההווה – הגיע מוקדם מהצפוי. הם מתקשים לעמוד בהחזרי ההלוואות ומוצאים עצמם נתונים לחסדי בעלי החוב שלהם – הלא הם הבנקים.

אלא שהחברה הצרכנית לא מגנה אותם על ההתנהגות שהובילה אותם למצב הזה. אדרבה, היחס החברתי כלפיהם בשלב זה נוטה להיות חיובי, חומל ואמפתי. פתאום הם קורבנות תמימים של קפיטליזם חזירי, של אי שיוויון מערכתי, של שכר קפוא, של יוקר המחיה, של חוסר אחריות ממשלתית, ובעיקר של בנקאים דורסניים ושאר לטאות-אדם שקשרו קשר נגדם ונגד האנושות כולה במטרה לרוששם ולהתעשר על חשבונם.

כך התמזגה תרבות הצריכה אל סולם הערכים של החברה ה"נורמלית": או שאת "טורפת את החיים" כצרכניסטית נבערת, או שאת נהנית ממעמד של קורבן שנרדף על-ידי כוחות אופל פיננסיים תאבי עוצמה וממון. בחברה כזו, כל מה שאת רוצה בהכרח "מגיע" לך, גם אם אין לך איך לשלם; ואם אין לך איך לשלם, סימן שמישהו אחר אשם במצב.

על רקע זה אפשר להבין מדוע אנשים מתעבים כל כך את הבנקים בישראל. בדומה לחברות הסיגריות, הם נתפסים כאויב נוח. הם עשירים, משפיעים, עוצמתיים, מתעשרים על גבם של חלשים, שרק רצו "לחיות טוב". זו גם הסיבה שאנשים שמנהלים מסעות צלב ציבוריים נגד הבנקים, מברק כהן ועד גיא רולניק, נתפסים בחוגים רחבים בחברה הישראלית כגיבורים חסרי מורא.

צלם בהיכל

דוגמה טובה לסנטימנט העוין הזה קיבלנו בשבוע שעבר, על רקע החלטת משרד החינוך לשלב את הבנקים במסגרת התכניות לחינוך פיננסי בבתי הספר.

ההחלטה עוררה זעם קדוש. חינוך פיננסי ממלכתי, אחרי הכל, נתפס כפתרון קסם שאמור להציל את ילדינו הרכים מאותו שיעבוד אכזרי לבנקים בעתיד. אנשים לא יודעים להתנהל כלכלית בעולמנו המורכב? סימן שהמדינה – היא ולא אחרת — צריכה ולקחת אחריות באמצעות מערכת החינוך הממלכתית.

הרי "צריך ללמד את הדברים האלה בבתי ספר", לא?

כך, בכל אופן, סבור גיא רולניק. מבחינתו, הפרטת החינוך הפיננסי והכנסת הבנקאים לבתי הספר היא לא פחות מצלם בהיכל. בטורו האחרון בדה מרקר, שנכתב בלהט פרוטסטנטי א לה מרתין לותר, מזהיר רולניק מפני האפקט המשחית הנובע מעצם המפגש המסוכן, לדידו, בין ילדים רכים לבין בנקאים אינטרסנטיים:

"ברגע שבנקאי נכנס לכיתה — המסר החשוב ביותר שנצרב בתודעה של התלמידים הוא שהדרך לקבל החלטות בנקאיות היא להקשיב לבנקאים. בנט ופלוג יצרבו בתודעה של מיליוני ילדים בשנים הקרובות שבנקאים הם מקור סמכותי, אמין ועצמאי למידע, שיסייע להם לנהל את ענייניהם הפיננסיים והכלכליים."

כן, זה מה שמטריד את רולניק. לא איכות התכנים (המפוקחים, אגב), לא איכות ההוראה, לא הממשק (הנדיר, המעניין ושובר-השגרה) בין תלמידי בית ספר לבין אנשי מקצוע מ"העולם האמיתי", לא התוצר הסופי והשפעתו בפועל על התנהלותם הפיננסית של הילדים.

גם אם כל הפרמטרים הללו ישתפרו, נראה שמבחינתו, עדיף שנושא החינוך הפיננסי יישאר מולאם, בכל מחיר, ובאחריות מערכת החינוך – קרי: בידי מורים מחליפים שמדקלמים ממצגת אחרי השתלמות בת שבוע.

מתברר שילדים שלא יודעים כלום על התנהלות פיננסית עדיפים על ילדים שבוטחים בבנקאים.

בכל הכבוד, דאגתו של רולניק לעצמאותם המחשבתית של ילדי ישראל לא מאוד משכנעת – בטח כשהחלופה עליה הוא סומך את ידו — מערכת החינוך הממלכתית — היא בעצמה מגדלור של קונפורמיזם, שכל תכליתה היא טיפוח עקרונות של ציות לסמכות, מילוי הוראות והליכה בתלם.

אני לא רואה כל פסול או נזק בכך שאיש כספים יעביר תכנים (מפוקחים ולא-מסחריים) בענייני כספים. הערך המוסף כאן עולה על תוחלת הנזק — מה שאי אפשר לומר לגבי ציות עיוור לפוליטיקאיות פטרנליסטיות או לעיתונאים אלארמיסטים שיוצקים תודעת קורבן על מגש של כסף ללא כל הצעה לפתרון מעשי.

מי באמת מפחד מהבנקים?

גם אם נניח, לצורך הדיון, שרולניק צודק, ושעצם האינטרקציה בין בנקאים לתלמידים מקימה סכנה לשטיפת מוח / היפנוזה / זומביפיקציה, עובדה קריטית אחת נותרת בעינה:  הדורסנות של הבנקים היא יחסית. הבנקים מפתים, כובלים ודורסים רק את את אלה שמאפשרים להם לדפוק אותם.

ככל שאנחנו לווים יותר, מבזבזים יותר מדי, לא חוסכים מספיק וסומכים על אחרים שיצילו אותנו בעת צרה, כך גוברת התלות שלנו בבנק ואנו חשופים יותר לפגיעה מצידו. מנגד, ככל שאנו חוסכים יותר, משקיעים יותר ומבזרים את השירותים הפיננסים, כך הבנק הוא שחפץ בייקרנו – ולא להיפך.

הבעיה היא שאת הרעיון הזה – שאפשר לסרס את הבנקים דרך התנהלות פיננסית נבונה — לא ניתן להעביר לילדים באמצעות כמה שקופיות, מערכי שיעור, עובדות, מושגים ונתונים. זוהי מגבלה אינהרנטית על כל תכנית חינוך פיננסי לילדים, לא משנה אם מעביר/ה אותה המורה כוכי, רקפת רוסק עמינח, גיא רולניק או דורין הרטמן.

הסיבה לכך היא שחינוך פיננסי אפקטיבי איננו כזה שמקנה ידע וכלים, אלא כזה שמשנה דפוסי התנהגות. הוא לא מצוי  ברובד המושגי, אלא ברובד הערכי. הוא לא מתכנס למספר דו-ספרתי של שעות אקדמיות, אלא נמשך על פני שנים, לאורך תהליך התבגרותו של המתחנך. הוא לא נלמד בדרך של הוראה ושינון, אלא בדרך של הצבת דוגמה אישית וחיקוי.

חינוך פיננסי אפקטיבי לא תלוי במורים, במדריכים, בבנקאים, בעיתונאים, במתנדבים או בבלוגרים. אלה יכולים ללמד רק טכניקות, ואולי אולי להזהיר מפני סכנות.

חינוך פיננסי אפקטיבי תלוי בהורים עצמם.

ערכים, לא טכניקות, הם הבסיס להתנהלות פיננסית נבונה בעתיד: חירות, אינדיבידואליזם, דחיית סיפוקים, הסתפקות במועט, הבחנה בין צרכים לתשוקות, סלידה מחובות, תכנון לטווח ארוך, הטלת ספק, כבוד לזמן ולכסף, שליטה בדחפים, יכולת לשחות נגד הזרם.

ללא הבסיס הערכי הזה, העקרון היסודי והפשוט להפליא של התנהלות פיננסית נבונה – לבזבז פחות ממה שמכניסים ולהשקיע את ההפרש – יפול על אזניים ערלות, לא משנה איזה מומחה יעביר אותו ובאיזה מסגרת.

הערכים הנכונים יובילו לסקרנות בריאה, למוטיבציה ולאיתור-עצמי של השיטות והאסטרטגיות הטובות ביותר לחסוך ולהשקיע.  אך טכניקות לבדן – גם אם תועברנה על-ידי טובי המומחים — לא יצליחו לחולל שינוי ערכי והתנהגותי.

האחריות לחינוך לערכים מוטלת על כתפי ההורים. בחרתם להביא ילדים לעולם? קשה לחשוב על סיבה טובה מזו להתארגן מבחינה פיננסית, להוות דוגמה אישית לילדיכם ולדבר בפתיחות על כסף.

ילדים שנחשפים להתנהלות פיננסית נבונה של הוריהם מגיל צעיר ידעו להתנהל בצורה מחושבת בעתיד. חשוב מכך – ילדים כאלה יוכלו לסנן בקלות רעשים ומסרים חתרניים שעומדים בסתירה לערכים שעליהם גדלו, לא משנה אם מקורם בלחץ חברתי, במפרסמים, ואפילו בבנקאים שנכנסו לכיתותיהם.

בני אנוש ניצבים בפני מסע ארוך והמפרך ביותר מינקות לבגרות. תקופת התלות של גורי האדם היא הארוכה ביותר מקרב כל היונקים.  מכיוון שהעולם המודרני רק הולך ונעשה מורכב יותר, אנחנו זקוקים כעת ליותר אחריות הורית מאי-פעם.

הטרגדיה היא שככל שיותר הורים מבלים זמן רב יותר במשרד מאשר עם ילדיהם, כך גוברת הנטייה לבצע מיקור-חוץ של האחריות ההורית עצמה – ושל החינוך הפיננסי בכללה. חלקים גדלים והולכים מתפקיד ההורה מגולגלים אל שכם המדינה ומערכת החינוך הממלכתית, שבתורה כלל איננה כשירה ואיננה ערוכה לבצעם.

גם השאיפה (הראויה לכשעצמה) לאפשר הזדמנות שווה לכל ילד לא משפרת את המצב. למעשה, היא רק מתמרצת את האנשים הלא נכונים להעמיד צאצאים נוספים. (*)

(*) בעיני, שר אוצר שמצווה על תשלומי העברה מחסרי-ילדים להורים (ועוד מעודד בזבוז של הכסף הזה תוך שהוא קושר בין הוצאה כספית לחיבה הורית) מסב נזק חינוכי וכלכלי חמור בהרבה משר חינוך  שמכניס בנקאים לבתי הספר.

התוצאה היא שיותר ויותר ילדים מגיעים לפרקם כשהם לא ערוכים להתמודד עם המציאות. בורות פיננסית היא סימפטום חמור, אך רק אחד מיני רבים, של הכשל המערכתי הזה — כשל שמייצר את בשר התותחים העתידי של התעשייה הפיננסית.

כן, תמיד יהיו ילדים חלשים ואבודים שזקוקים לעזרה מיוחדת ולמענה ייעודי. אבל הילדים האלה צריכים להיות החריגים – לא הנורמה! אם הגענו לידי כך שהמדינה, בעצמה או באמצעות מיקור-חוץ, היא שצריכה ללמד ילדים להפוך לאזרחים מתפקדים, סימן שמצבנו בכי רע.

ילדים אחראיים להורים אחראיים יהיו חסינים מפני כל השפעה שלילית של כניסת הבנקאים לבתי הספר,  ככל שתהיה כזו. היחידים שיש להם סיבה לחשוש מהמהלך הם אלה שהתפרקו מחובתם ההורית ללמד את ילדיהם על כסף, וגלגלו אותה על כתפי אחרים. לטעמי, גלגול האחריות הזה שולל מכל אותם טוקבקיסטים את הזכות לביקורת.