הכישלון הארכיטקטוני של תכנית "חיסכון לכל ילד" - הסולידית

פטרנליזם (מלאטינית: Pater, אב) הוא כל מגבלה על חירותו של הפרט, המוטלת בניגוד לרצונו או ללא הסכמתו, במטרה להגן עליו ולקדם את טובתו.

מדיניות פטרנליסטית, כשמה כן היא, נוהגת באזרח כשם שאב נוהג בילדיו הרכים. הנחת המוצא היא שהפטרנליסט יודע טוב יותר מה ראוי והולם עבור האדם שבחירותו מתערבים – אף יותר מהאדם עצמו. בהינתן חופש מוחלט, כך נטען, אנשים יפעלו באופן שיסב להם נזק. ההצדקה לפטרנליזם, לפיכך, היא שיש להגן על אנשים מפני עצמם.

פטרנליזם מסורתי, או פטרנליזם "קשה", נוטה להשיג את יעדיו באמצעות כפייה משפטית. קחו לדוגמה את החובה להפריש לפנסיה, שהורחבה ב-2017 גם לציבור העצמאים. על רקע ההבנה שעצמאים רבים אינם חוסכים מספיק לטווח ארוך, הוחלט לחייב את כל העצמאים להפריש לפנסיה, ולקנוס את מי שיימנע מכך. באופן זה, המדינה מגבילה את חירותם של אנשים לעשות בכספם כרצונם, במטרה לקדם את טובתם העתידית בגיל הפרישה.

פטרנליזם "קשה" עשוי אמנם להיות אפקטיבי, אך הוא מעורר בעיות נורמטיביות קשות. עמנואל קאנט, לדוגמה, טען כבר במאה ה-18 שאין להגביל את חירותו של מי שאינו מזיק לאחר. התייחסות לבני אדם כפעוטות שזקוקים להגנה מפני עצמם לא רק שמגבילה את חירותם, אלא גם פוגעת בכבודם כבני אנוש.

בעיה אחרת היא שלפטרנליזם "קשה" נלווית סכנה של מדרון חלקלק:  האזרחים מתרגלים לכך שהמדינה בוחרת ומחליטה במקומם, ובכך מתפרקים אט אט מאחריותם לגורלם. ככל ש"שרירי הסוכנות" מתנוונים גובר החשש לחוסר אונים נרכש בקנה מידה רחב. כך עלול הפטרנליזם להתגלות כנבואה המגשימה את עצמה: מי שמניח שהאזרחים הם פעוטות, יקבל בסופו של דבר אזרחים-פעוטות.

לבסוף, ואולי מטרידה מכל, היא העובדה שפטרנליזם "קשה" המעוגן בחקיקה נוטה להיות סימטרי. כלומר, הוא חל על כולם – רציונאליים ולא רציונאליים – במידה שווה. במילים אחרות, הוא מעניש פרטים רציונאליים בשל חוסר הרציונאליות של אחרים. בעניין חובת ההפרשה לפנסיה, לדוגמה, עצמאים שממילא מקפידים לחסוך באופן וולונטרי נענשים בשל חוסר האחריות של עצמאים אחרים, שאינם חוסכים.

למרות שכל אלה סיבות ראויות להתנגד להחלה רחבה של פטרנליזם "קשה" (לפחות בהקשר הפיננסי), אני מודה שההתנגדות שלי לפטרנליזם פחות דוגמטית מבעבר.

אני כבר לא אוחזת בתפיסה הקשיחה שלפיה כל בני האדם מסוגלים לקחת את גורלם בידיהם ולקבל החלטות נבונות. אני מכירה בעובדה שישנו פלח באוכלוסיה שההגדרה "בגיר" תקפה לגביו רק מהבחינות הכרונולוגית, המשפטית והפיזיולוגית, אך לא מהבחינות ההתנהגותית והמנטאלית (ראו רמה 0א1, לדוגמה). האנשים הללו בהחלט זקוקים למישהו שיגן עליהם מפני עצמם, ולא רק במישור הפיננסי.

פטרנליזם רך

השאלה הקשה היא האם ניתן, במדינה דמוקרטית הדוגלת בשיוויון זכויות, להגן רק על אלה שזקוקים להגנה מפני עצמם, מבלי לפגוע בחירותם של אלה שאינם זקוקים להגנה כזו?  במילים אחרות, האם יתכן פטרנליזם א-סימטרי?

נראה שהתשובה חיובית.

בשנים האחרונות צמח זן חדש של התערבות פטרנליסטית, הוא פטרנליזם "רך", המוכר יותר באוקסימורון "פטרנליזם ליברטריאני":  זהו הרעיון שאפשר, ואף ראוי, להכווין התנהגות ולהגן על בני אדם מפני החלטות גרועות ובלתי רציונאליות, וזאת מבלי לפגוע בחופש הבחירה ובאוטונומיה שלהם.

הרעיון הזה מזוהה בעיקר עם הכלכלן ההתנהגותי ריצ'ארד ת'אלר והמשפטן קאס סנסטין. לשיטתם, ההתנהגות האנושית מתאפיינת ב-"רציונאליות מוגבלת": אנחנו לא פועלים לחלוטין באופן רציונאלי כדי להשיא את התועלת והרווחה שלנו. אנחנו חשופים להטיות קוגניטיביות שעלולות להזיק לנו בטווח הארוך. הפתרון, לפי ת'אלר וסנסטין, הוא "להטות" אנשים, או לדחוף אותם בעדינות (“Nudge”), בכיוון שיסייע להם לקבל החלטות אופטימליות, וזאת מבלי לפגוע בחופש הבחירה שלהם.

הדרך לעשות זאת איננה באמצעות הטלת איסורים כופים מהסוג הנפוץ בפטרנליזם "קשה", אלא באמצעות עיצוב נבון של "סביבת הבחירה" עצמה, שתקל על אנשים לבחור בתבונה.

כלומר: במקום לשלול או לאסור בחירות גרועות, יש לעצב את סביבת הבחירה כך שרוב האנשים – גם אם אינם רציונאליים – יבחרו באפשרות האופטימלית.

"ארכיטקטורת הבחירה" הזו כוללת רכיבים רבים: אזהרות, גילוי נאות, מספר החלופות המוצגות וסדר הצגתן, פישוט מושגים ועוד מגוון "דחיפות קלות", שנעדו להכווין התנהגות מצד אחד, מבלי לשלול בחירות חלופיות מצד שני.

 ארכיטקטורת בחירה נבונה, כך נטען, מפצה על הטיות בלתי-רציונאליות ועשויה לשפר את רווחת הצרכנים בטווח הארוך. חשוב מכך, זוהי דרך א-סימטרית להטיב עם הבלתי-רציונאליים מבלי להכביד על הרציונאליים.

אחד ממנגנוני העיצוב היעילים ביותר, בהקשר זה, הוא השימוש בברירות מחדל אופטימליות. הטיית ברירת המחדל – הרתיעה הבלתי-רציונלית משינויים ומקבלת החלטות מורכבות המאיימות על הסטטוס קוו – מובילה רבים לנהוג בחוסר מעש, שבתורו עלול להזיק להם.

אם נהפוך את ברירות המחדל עצמן לכאלה שמשרתות את טובתם של הצרכנים, נוכל לנטרל את הנזק הנלווה להטיה זו.

השימוש בברירות מחדל אופטימליות צובר תאוצה בשנים האחרונות, והתחבב במיוחד על הרגולטורים הפיננסיים בישראל.

עד לאחרונה, רוב החוסכים לפנסיה בישראל ניהלו את חסכונותיהם במסלול השקעה "כללי". זה היה ברירת המחדל, והם התעצלו או נרתעו מלשנותו. הבעיה הייתה שהרכב המסלול הכללי לא תאם בהכרח את גילם של החוסכים ואת פרופיל הסיכון שלהם. כתוצאה, חוסכים צעירים מצאו עצמם עם תיק שמרני מדי, בעוד שחוסכים מבוגרים גילו שהם מחזיקים בתיק אגרסיבי מדי זמן קצר לפני הפרישה. רפורמת המודל הצ'יליאני שינתה זאת: ברירת המחדל הפכה מ"כללית" למותאמת גיל. חוסכים צעירים נותבו כברירת מחדל למסלול מסוכן יותר, בעוד שחוסכים ותיקים נותבו למסלול השמרן. כך, שינוי ארכיטקטורת הבחירה הביא לכך שחוסר המעש של החוסכים לא פגע בהם בטווח הארוך.

דוגמה נוספת, טרייה יותר, נוגעת לרפורמת קרנות הפנסיה הזולות. העדפת הסטאטוס קוו הביאה לכך שחוסכים רבים, שנותרו עם קרנות הפנסיה שבחרו עבורם מעסיקיהם, שילמו דמי ניהול מקסימליים, וכתוצאה מכך צבירתם לפנסיה נפגעה קשות.  רפורמת קרנות ברירת המחדל הביאה לכך שכל עובד חדש שלא בחר באופן אקטיבי בקרן פנסיה יצורף אוטומטית לאחת משתי קרנות ברירות מחדל שנבחרו על ידי האוצר ואשר גובות דמי ניהול אפסיים.

שני המהלכים הללו אמנם לא חפים מביקורת, אך הם בהחלט חיוביים. ארכיטקטורת בחירה נבונה, ובעיקר שימוש נכון בברירות מחדל, הביאו לכך שגם חוסכים בלתי-רציונאליים יוכלו להנות ממסלול חיסכון זול ומותאם לגילם.

חשוב מכך, המהלכים הללו הצליחו בכך מבלי לכפות דבר, מבלי לשלול את האפשרות לבחור בחלופות (למשל: מעבר יזום למסלול מנייתי מתמחה), ומבלי לפגוע בחירותם של חוסכים רציונאליים ומתוחכמים יותר.

פטרנליזם מקולקל

בהשוואה למהלכים הללו, "ארכיטקטורת הבחירה" של תכנית חיסכון לכל ילד מחווירה ככישלון קולוסאלי.

מדובר, כזכור, בתכנית חיסכון חדשה, במסגרתה מפקיד הביטוח הלאומי 50 ש"ח בחודש בחיסכון ייעודי על שם הילד. ההורים רשאים להוסיף 50 ש"ח נוספים, על חשבון קצבת הילדים, ועל ידי כך להכפיל את החיסכון החודשי.

אפיק החיסכון נתון לבחירת ההורים. ניכר שהוגי התכנית ומעצביה ביקשו להפוך את מלאכת הבחירה לפשוטה ככל הניתן, ולפיכך צמצמו אותה ל-3 החלטות: 1) האם להגדיל את ההפקדה ב-50 ש"ח; 2) האם לחסוך בקופת גמל או בבנק; ו-3) במידה שנבחרה קופת גמל, האם רוצים בסיכון מועט, בינוני, גבוה, או במסלול הלכתי / שרעי. גם תהליך ההצטרפות באתר ביטוח הלאומי קל ופשוט מאוד.

לדאבון הלב, למרות המאמצים והכוונות הטובות, הוריהם של 1.2 מיליון ילדים בישראל – רובם משכבות ויישובים חלשים — עדיין לא בחרו עבורם אפיק חיסכון. בין אם הסיבה לכך היא בורות, עצלות או העדפה בלתי רציונאלית של הסטטוס קוו — המשמעות היא שב-1 ליוני, קרי, מחר, המדינה היא שתידרש להחליט במקומם.

בפוסטים קודמים הבעתי את דעתי שתינוקות וילדים הם מועמדים אידיאלים להשקעה בתיק אגרסיבי ומנייתי לחלוטין. הם הרי לא תלויים בכסף, ובלאו הכי לא יכולים לגעת בו לפני גיל 18. חשוב מכך, הם עשירים כקורח בזמן, שבתורו מקנה להם יכולת להתאושש ממפולות ארעיות בשווקים, ומעל לכל משמש כמכפיל כוח לצבירת ריבית דריבית (צמיחה אקספוננציאלית של ההון). חשיפה מנייתית מכובדת בגיל צעיר עשויה בבוא העת לשמש כגרעין לתיק השקעות מכובד ביותר – במיוחד אם הורי הילד ילמדו אותו שהוא לא חייב לשרוף את כל הכסף בשניה בה החיסכון משתחרר.

אלא שבביטוח הלאומי, ככל הנראה, חושבים אחרת. בניגוד לכל היגיון פיננסי, הוחלט שהחיסכון עבור ילדים מעל גיל 15 ינוהל, כברירת מחדל, בתכנית חיסכון בנקאית, בעוד שהחיסכון עבור ילדים צעירים יותר ינוהל בקופת גמל שתיבחר באופן אקראי, במסלול השקעה המתאפיין ב"סיכון מועט".

כדי להבין עד כמה ביזאריות ברירות המחדל הללו, יש לקרוא אותן על רקע מטרותיה המוצהרות של התכנית עצמה: "להביא לצמצום הפערים החברתיים בישראל, לקידום שוויון הזדמנויות למשפחות ממעמד הביניים והשכבות החלשות, ולהגברת המודעות לחיסכון."

הבנתם מה קורה פה? האוכלוסיות החזקות בוחרות לנהל את החיסכון באפיק מנייתי ומוסיפות עוד 50 ש"ח. האוכלוסיות החלשות ביותר, שאפילו אינן בוחרות (ואולי אף אינן מודעות ליכולתן לבחור), מנותבות כברירת מחדל לאפיקים אולטרה-שמרניים.

יופי של דרך לצמצם פערים.

הקביעה השרירותית שילדים בני 15 ומעלה ינותבו אוטומטית לחיסכון בנקאי אף היא תמוהה במיוחד. ההנחה שבני העשרה צריכים לנהל את החיסכון בצורה שמרנית יותר, משום שהם צפויים להזדקק לכסף במועד קרוב יותר, נשמעת לי כמו ייבוא מאוד לא מוצלח של היגיון "פנסיוני" לחיסכון של ילדים צעירים.  הוא בן 15, רבאק, לא בן 65! אין שום סיבה שהחיסכון לילד כזה לא יושקע באפיק מנייתי לטווח ארוך, גם אם הצבירה תהיה נמוכה יותר. תנו לו להיות קפיטליסט!

ניתוב החיסכון לבנק כברירת מחדל מריח כמו ניסיון לספק לבנקים זרם של לקוחות צעירים על סף בגרות. חמור מכך, התכנית עוצבה כך שאם ההורים (או המדינה) בחרו לנהל את החיסכון בבנק,  לא ניתן להעבירו מאוחר יותר לקופת גמל. נגעת — נסעת.

אם יש לכם ילדים בני 15 ומעלה ועדיין לא בחרתם היכן ינוהל החיסכון, בעיני יש טעם לרוץ לאתר הביטוח הלאומי ולטפל בעניין, ולו כדי שהחיסכון לא ינוהל בבנק באופן אוטומטי. הורים לילדים צעירים יותר, שנותבו כברירת מחדל לקופת גמל אקראית בסיכון מועט, יוכלו לשנות את רמת הסיכון גם אחרי ה-1 ביוני.

הניסיון לפשט – או שמא לטפש – את אפשרויות ההשקעה השונות הוא ביטוי נוסף לכישלונה של ארכיטקטורת הבחירה בתכנית הזו.

ראשית, עצם השימוש בביטוי "סיכון" (סיכון מועט / בינוני / מוגבר) בהקשר של תכנית חיסכון לילדים הוא בעייתי. אם יש שני דברים שאנשים לא רוצים לסכן, הרי שאלה כסף וילדים. האם ההורה ההדיוט, שאינו מודע לקשר בין סיכון ותשואה, ירצה לעמיד את הכסף של ילדיו "בסיכון מוגבר"? מסופקתני. כך הטרמינולוגיה עצמה מרתיעה אנשים ודוחקת בהם לקבל החלטה שאינה אופטימלית.

בעיה נוספת היא העובדה שהביטויים "סיכון מועט" ו-"סיכון מוגבר" הם סתומים לחלוטין וחסרי משמעות בהיעדר אינפורמציה על הרכב ההשקעה – עד כדי כך שאני חושדת שברוב המוחלט של המקרים, להורים אין מושג קלוש במה הם משקיעים.

למעשה, הנתון היחיד שנגלה בפני ההורים, שבאמצעותו הם יכולים להבדיל בין קופה אחת לאחרת, הוא "תשואה שנתית ממוצעת ב-5 שנים אחרונות במסלול דומה". שזו כמובן בדיחה עצובה, ולא רק משום שתשואות העבר אינן מעידות דבר על תשואות העתיד.

ובכן, מה שהביטוח הלאומי לא יעשה, תעשה הסולידית.

בדקתי את הרכבי המסלולים בכל אחת מקופות הגמל השונות, וגיליתי כמה מסקנות מעניינות:

שריעה	הלכה	סיכון מועט (ברירת המחדל)	סיכון בינוני	סיכון מוגבר	הקופה
100% מזומן, מנהלת 1,127 אש"ח.	100% מזומן, מנהלת 1,230 אש"ח.	מניות – עד 24% (מחציתן עוקב S&P 500, מחציתן עוקב ת"א 35); אג"ח ממשלתי לא צמוד – עד 42%; אג"ח קונצרני צמוד (תל בונד 20) – עד 42%. מנהלת 233 אש"ח.	מניות – עד 44% (מחציתן עוקב S&P 500, מחציתן עוקב ת"א 35); אג"ח ממשלתי לא צמוד – עד 32%; אג"ח קונצרני צמוד (תל בונד 20) – עד 32%. מנהלת 684 אש"ח.	מניות – עד 74% (מחציתן עוקב S&P 500, מחציתן עוקב ת"א 35); אג"ח ממשלתי לא צמוד – עד 17%; אג"ח קונצרני צמוד (תל בונד 20) – עד 17%. מנהלת 5,441 אש"ח.	אינטרגמל
	מניות – לפחות 75% ועד 120% (מדד הייחוס MSCI All Country World), בפועל 100% מניות (כולן בחו"ל). מנהלת פחות מ-1,000 אש"ח.	מניות – 13%; אג"ח ממשלתי – 35%; אג"ח קונצרני – 48%; מזומן – 4%. מנהלת פחות מ-1,000 אש"ח.	מניות – 32%; אג"ח ממשלתי – 18%; אג"ח קונצרני – 44%; מזומן – 5%. מנהלת פחות מ-1,000 אש"ח.	מניות – לפחות 75% ועד 120% (מדד הייחוס MSCI All Country World), בפועל 100% (כולן בחו"ל). מנהלת כ-1,000 אש"ח.	אינפיניטי
	מניות – 31% (15% למניות חו"ל). אג"ח ממשלתי – 50%; אג"ח קונצרני – 15%; מזומן – 4%. מנהלת 15,758 אש"ח.	מניות – עד 21% (בפועל – 10%, מתוכן 40% בישראל, 60% בחו"ל); אג"ח ממשלתי כללי – עד 58% (בפועל 57%); אג"ח קונצרני מקומי וזר – עד 39% (בפועל 27%); מזומן ותחליפיו – עד 12% (בפועל 5%). חשיפה מרבית למט"ח: עד 16% (בפועל 9%). מנהלת 18,498 אש"ח.	מניות – עד 41% (בפועל – 29%, מתוכן 39% בישראל, 61% בחו"ל;) אג"ח ממשלתי כללי – עד 55% (בפועל 51%); אג"ח קונצרני מקומי וזר – עד 26% (בפועל 19%); מזומן ותחליפיו – עד 12% (בפועל 6%). חשיפה מרבית למט"ח: עד 16% (בפועל 9%). מנהלת 91,478 אש"ח.	מניות – בין 75% ל-100% (בפועל – 80.64%, מתוכם 43.42% מניות חו"ל); היתרה בנכסים שמרניים. מנהלת 202,777 אש"ח.	אלטשולר שחם
אין	אין	מניות – עד 20% (בפועל 14%, מתוכן 45% בארץ, 55% בחו"ל); אג"ח ממשלתי – עד 38% (בפועל 33%, מתוכם 90% בארץ, 10% בארה"ב); אג"ח קונצרני – עד 45%; (בפועל 39%, מתוכם 70% בארץ, 30% בחו"ל); נכסים אחרים (סחורות, נכסים לא סחירים) – עד 7% (בפועל 2%); מזומן – עד 12%. מנהלת 560 אש"ח.	מניות – עד 45% (מתוכם 30% מדד ת"א 135, 15% מדד MSCI World); אג"ח ממשלתי: 10%; אג"ח קונצרני מקומי וזר: 20%; מזומן – 15%. מנהלת 7,460 אש"ח.	מניות – בין 75% ל-120%. בפועל: 93% (מדד הייחוס: 70% ת"א 135, 30% MSCI World) מזומן – 7%. מנהלת 7,622 אש"ח.	אנליסט
	מניות – 29%; אג"ח ממשלתי – 30%; אג"ח קונצרני – 27%; מזומן – 13%; נכסים אחרים – 1%. מנהלת 1,225 אש"ח.	מניות – 1.5% (לפי המדיניות: 0% במניות); אג"ח ממשלתי -54%; אג"ח קונצרני – 38%; מזומן – 6%; נכסים לא סחירים – 0.5%. מנהלת 1,906 אש"ח.	מניות – 25%; אג"ח ממשלתי – 30%; אג"ח קונצרני – 28%; מזומן – 12%; פקדונות והלוואות – 3%; נכסים אחרים – 1%. מנהלת 4,767 אש"ח.	מניות – בין 75% ל-100% יושקעו במדדי מניות (השקעה פסיבית), בפועל: 85%; מזומן, פקדונות והלוואות – 15%. מנהלת 4,484 אש"ח.	אקסלנס נשואה
מניות – 0%; אג"ח ממשלתי – 2%; אג"ח קונצרני – 6%; מזומן – 92%. מנהלת 3,597 אש"ח.	מניות – 30%; אג"ח ממשלתי – 27%; אג"ח קונצרני – 40%; מזומן – 3%. מנהלת 689 אש"ח.	מניות – 0%; אג"ח ממשלתי – 60%; אג"ח קונצרני – 37%; מזומן – 3%; מנהלת 1,606 אש"ח.	מניות – 35%; אג"ח ממשלתי – 20%; אג"ח קונצרני – 42%; מזומן 3%; מנהלת 4,290 אש"ח.	מניות – 96%; מזומן – 4%. מנהלת 3,590 אש"ח.	הלמן אלדובי
	מניות – 34% (מתוכן 22% בחו"ל, 12% בישראל); אג"ח ממשלתי – 63%; מזומן – 3%. מנהלת 11,049 אש"ח.	מניות – עד 10% (בפועל 8%); אג"ח ממשלתי – 40%; אג"ח קונצרני מקומי וזר – 49%; מזומן – 3%; מנהלת 9,748 אש"ח.	מניות – 20%; אג"ח ממשלתי – 22%; אג"ח קונצרני – 37%; מזומן – 18%. מנהלת 14,312 אש"ח. (הערה: נראה שהחשיפה האפקטיבית למניות גדולה יותר עקב שימוש בנגזרים, אך לא עולה על 40%).	מניות – 96% (מחציתן בחו"ל ומחציתן בישראל); מזומן – 4%. מנהלת 12,148 אש"ח.	הראל
	מניות – 35%; אג"ח ממשלתי – 25%; אג"ח קונצרני 40% . מנהלת כ-4,000 אש"ח.	מניות – 15%; אג"ח ממשלתי – 40%; אג"ח קונצרני – 40%; מזומן – 5%; מנהלת כ-3,000 אש"ח.	מניות – 33%; אג"ח ממשלתי – 27%; אג"ח קונצרני 37% . מזומן – 3%. מנהלת כ-6,000 אש"ח.	מניות – 72%; אג"ח ממשלתי – 27%; אג"ח קונצרני 37% . מזומן – 3%. מנהלת כ-6,000 אש"ח.	מגדל
	מניות – 35%; אג"ח ממשלתי – 60%; מזומן – 5%. מנהלת כ-10,000 אש"ח.	מניות – 15%; אג"ח ממשלתי – 40%; אג"ח קונצרני – 30%; מזומן – 5%; מנהלת כ-3,000 אש"ח.	מניות – 36%; אג"ח ממשלתי – 25%; אג"ח קונצרני – 36%; מזומן – 3%. מנהלת כ-13,000 אש"ח.	מניות – 81.5%; אג"ח קונצרני – 6%; אג"ח ממשלתי – 10%; מזומן – 2.5%. מנהלת כ-7,000 אש"ח.	מיטב דש
	מניות – 76%; אג"ח קונצרני – 19%; מזומן – 5%. מנהלת 3,843 אש"ח.	מניות – עד 10% (בפועל 9%); אג"ח ממשלתי – עד 50% (בפועל 45%); אג"ח קונצרני – עד 48% (בפועל 42%); נכסים אחרים – עד 6% (בפועל 1%). מזומן – 3%; חשיפה למט"ח – עד 21% (בפועל 15%). מנהלת 3,880 אש"ח.	מניות – 36%; אג"ח קונצרני – 37%; אג"ח ממשלתי – 22%; מזומן – 5%; מנהלת 7,977 אש"ח	מניות – בין 75% ל-120% מניות (מתוכן 50% בחו"ל ו-50% בישראל ע"פ מדדי הייחוס); בפועל – 100%. מנהלת 4,450 אש"ח.	מנורה מבטחים
	מניות – 34% (15% בארץ, 19% בחו"ל); היתרה בנכסים שמרניים. הקופה מנהלת 57,856 אש"ח.	מניות – עד 10% (מתוכן 5% בחו"ל, 5% בארץ), אג"ח ממשלתי – 52%; אג"ח קונצרני – 35%; מזומן – 3%. מנהלת 3,029 אש"ח.	מניות – 34% (מתוכן 15% בארץ, 19% בחו"ל), אג"ח ממשלתי, – 26%; אג"ח קונצרני- 38%; מזומן – 2%. מנהלת 7,944 אש"ח.	מניות- 95% (מתוכם 53% מניות חו"ל), 5% מזומן. מנהלת 16,668 אש"ח.	פסגות
		מניות – 0%; אג"ח ממשלתי – 84%; מזומן – 16%. מנהלת 133 אש"ח.	מניות – 0%; אג"ח קונצרני – 77%; מזומן – 23%. מנהלת 145 אש"ח.	מניות – 83% (כולן בתעודות סל של S&P 500;) מזומן – 17%. מנהלת 162 אש"ח.	קל גמל

ולעיקרי הממצאים:

• החשיפה המנייתית במסלולי "סיכון מועט" נעה בין 0% (קל גמל, הלמן אלדובי) ועד 24% (אינטרגמל) – הבדל שאינו זניח כלל!
• במסלולי "סיכון מועט" , החשיפה לאג"ח קונצרני – נכס השקעה שרחוק מלהיות דל-סיכון – נעה בין 0% ל-50%!
• ישנם מסלולי סיכון בינוני (הראל, קל גמל) שבהם החשיפה למניות קטנה מהחשיפה בחלק ממסלולי הסיכון המועט בקופות אחרות. אני רצינית.
• "סיכון בינוני", על פי תקנוניהן של כמעט כל הקופות, מאפשר יד חופשית למנהל ההשקעות להשקיע כראות עיניו בכפוף למדיניות ההשקעה. קחו זאת בחשבון.
• החשיפה המנייתית במסלולי "סיכון מוגבר" נעה בין 72% (מגדל) ועד 100% (מנורה, אינפיניטי) – גם כאן, הבדל שאינו זניח.
• יש הבדלים חדים בין החשיפה למניות בארץ לבין החשיפה למניות בחו"ל במסלולי הסיכון המוגבר (החל מ-100% חו"ל באינפיניטי, ועד 30% חו"ל בלבד באנליסט, שמשקיעה את 70% הנותרים בישראל הקטנטונת).
• חלק ממסלולי הסיכון המוגבר נחשפים למניות באמצעות מדדים (למשל אינטרגמל, אקסלנס, אינפיניטי, קל גמל), בעוד שאחרים (לדוגמה אלטשולר-שחם, אנליסט) גם רוכשים מניות ספציפיות.
• במסלולים ההלכתיים הבלאגן חוגג, ואני בספק עד כמה המשקיעים מודעים לו. רוב הקופות מנהלות את המסלול ההלכתי בדומה למסלול הסיכון הבינוני (חשיפה מנייתית של כ-35%). אך פה ושם ישנם חריגים: אינפיניטי למשל הפכו את המסלול ההלכתי שלהם ל-100% עוקב מדד מניות MSCI All Country World. באינטרגמל, ע"פ הנתונים שמצאתי, נראה שמחזיקים 100% מזומן. לאלוהים הפתרונים.
• אני לא מומחית לדיני השקעות אסלאמיים, אבל הרכבי ההשקעות במסלולי ההשקעה השרעיים אינם הגיוניים בעליל. גם כאן, אינני בטוחה עד כמה המשקיעים מודעים למצב.

עכשיו חשבו על כך שקופות הגמל נבחרות, כברירת מחדל, באופן אקראי. כן, כשל ארכיטקטוני כזה לא נראה מאז המגדל המייבב במנצ'סטר.  

בכיר בביטוח הלאומי צוטט השבוע כאומר שהמוסד משקיע משאבים רבים בניסיון להגיע לאוכלוסיות חלשות וליידע אותן בדבר זכויותיהן, ערב ההחלטה על גורל החיסכון.

ואני אומרת – חסוך נא את המשאבים, בכיר יקר, וצור ברירות מחדל הגיוניות.