הבעיות הישנות של העניים החדשים - הסולידית

מתברר שישנו מעמד חברתי-כלכלי נסתר בישראל: העניים החדשים.

העניים החדשים הם מי ש"רוצים לחיות, לא רק לשרוד". אלה אנשים נורמטיביים שמנקודת מבטם עשו הכל נכון: רכשו השכלה אקדמית ומקצוע, עובדים במשרה מלאה, אך עדיין, באורח פלא, נותרים עניים.

ולא, העוני שלהם לא מבוסס על מדד כמותי או סטטיסטי כלשהו. אין לו גם ביטוי חיצוני בדמות בטן נפוחה, מיטת רחוב עשויה קרטון או בגדים מוזנחים.

האנשים הללו פשוט מרגישים עניים.

"העוני החדש" הזה נסתר מהעין.  העניים החדשים, כך מסופר, "סובלים בבושה", שבתורה גוררת "קשר שתיקה". כלפי חוץ הכל נראה בסדר – אך בתוך תוכם הם חשים כחלכאים אומללים, קורבנות של שיטה דכאנית שמתעמרת בהם אף על פי שפעלו לפי הספר, למדו, עבדו, ובעיקר "לא עשו רע לאף אחד".

התופעה הזו, שנסקרה בשורת ראיונות עומק שפורסמו בספר "קולות – עוני חדש בישראל"  מאת הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך, היא הבסיס לפרויקט בעל שם דומה מבית היוצר של YNET שמככב בכותרות שם בחודש וחצי האחרונים.

הפרויקט כורך את העוני התחושתי עם העוני הממשי דרך שורת סיפורים (וסרטונים) מכמירי לב על טיפוסים מוכי גורל ש"מרגישים עניים", בין היתר, משום שאמרו לילדה שאי-אפשר לטוס לחו"ל השנה, או משום שהם גרים בצפון ולא במרכז, או משום שלכל ילד יש רק חוג אחד ולא שניים, או משום ש-8,000 ₪ זה לדעתם שכר חודשי נמוך מדי.

את האחריות, כצפוי, הפרויקט מטיל על מקבלי ההחלטות, לא לפני שהוא מזמין את קוראיו לבדוק בשאלון מגוחך בסגנון בחן-את-עצמך האם גם הם זכאים להתעטף בשמיכת המסכנות החמימה של "העוני החדש", רק משום שהם מרגישים עניים.

על פניו, זוהי תגלית סוציולוגית-פסיכולוגית מרעישה. אלא שמי שיכיל את תסכולו ויצלח את שורת הכתבות והסרטונים הנוגים הללו מבלי לעקור את עיניו מארובותיהן יגלה עד מהרה ש"העוני החדש", ובכן, הוא לא כל-כך חדש.

כמיטב המסורת של הפטאליזם הטמקאי, בערך אחת לשנה מופיעה לה כתבה המגוללת את מר גורלו של המעמד הבינוני הנאנק, הנדרס והמתכווץ. ה-buzz words אמנם משתנות — "צדק חברתי", "יוקר המחייה", "עוני חדש" —  אך הטענות, במהותן, נותרות כשהיו:  אנקדוטות שחוקות בדבר השכר הקפוא, מחירי הדיור, היעדר ביטחון תעסוקתי ופנסיוני בהשוואה לדורות הקודמים, וכך הלאה ad nauseum – כל זה לצד  תליית האשמה ב"מדיניות הפרטה" ניאו-ליברלית, בעיצובה של "שיטה" שנועדה לדפוק את האזרח הקטן, וב"הפקרת" אזרחיה-פעוטיה של המדינה לגורלם.

פתרונות מעשיים, כצפוי, אין בנמצא. במקום זה אפשר לשמוע גלוריפיקציה נוסטלגית למדיניות הכלכלית  שהונהגה כאן בימי מפא"י העליזים (*), כאילו היא היא המזור לבעיית העוני, והעוני התחושתי בפרט. ואולי יש בזה משהו – הרי אם כולנו נשוב להיות עניים במידה שווה, נשלם מס הכנסה שולי של עד 87% ונחווה חיי דלות ורעב כבאותם ימים, יתכן באמת שנקנא פחות באחרים נרגיש פחות עניים.

חברי ד"ר אורי כץ כבר הגדיר את פרויקט העוני החדש של YNET כ-fake news מוחלט, ברווז עיתונאי לצורכי מיקסום רייטינג, שהרי "אין שום נתון אפשרי משום סוג – שכר, אבטלה, צריכה, רמת חיים – שמעיד על 'שחיקה' כלשהי במצב הכלכלי של קבוצה כלשהי של ישראלים."

אלא שנתונים הם כלל לא מעניינו של הפרויקט הזה. בעידן שבו תחושות חשובות מעובדות וקורבנות חשובה מהישגיות (בחיי, תשאלו את הלמ"ס!), די בכך שאוסף פרטים כלשהו מרגיש שהוא נותר מאחור מבחינה כלכלית כדי לבסס לכאורה את קיומה של תופעה כמו "עוני חדש".  עם תחושות, כידוע, קשה להתווכח, כל שכן לעמת עם עובדות.

ואכן, פרופ' ליבליך ביססה את מחקרה על ראיונות עומק עם טיפוסים שנדמה כי העדיפו כל חייהם את השיפוט הרגשי על פני השכלי בבחירת מסלול חייהם, ועל בסיס ממצאיה הגיעה למסקנה (המבוקשת) שקיימת תופעה פסיכולוגית חברתית של "עוני תחושתי". הו, האירוניה.

גם אם נניח, לצורך הדיון, שהעוני התחושתי הוא אכן בגדר "תופעה", נגלה חיש מהר כי הפרויקט מתנפץ על סלעי הכשל הטיפוסי של השיח החברתי-כלכלי בישראל:העובדה שתופעה מורכבת כמו עוני נבחנת, מומשגת ומוצגת כמעט באופן בלעדי דרך הפריזמה הנורמטיבית והערכית של המעמד הבינוני.

הפריזמה הזו מעוגנת בהנחת המוצא שלפיה קיים מתאם חיובי חזק בין דפוסי ההוצאה לרמת האושר ולאיכות החיים. על-פי השקפת העולם של המעמד הבינוני, מי שמוציאים פחות כסף מאיתנו בוודאי אומללים יותר משום שהם לא נהנים מאותם שירותים ומוצרים יקרים שאנחנו צורכים. בלתי מתקבל על הדעת, הרי, שלמישהו תהיה המיומנות הרלוונטית להוציא פחות כסף ולהפיק מכך את אותה איכות חיים.

הנורמות החברתיות הללו מוכתבות כולן על-ידי תרבות הצריכה. ללכת ברגל ולא ברכב פרטי? זו אומללות. לטייל בשטח בארץ ולא במלון בחו"ל? זה עוני. לקנות יד שנייה ולא חדש? זה סבל. לבשל סיר של מג'דרה ולא לאכול במסעדה כל יום? זו התכלבות. לדחות סיפוקים במקום לצרוך את זה עכשיו ומיד? זו הקרבת קורבן.

הגישה הזו הביאה לכך שחלק גדול מבני המעמד הבינוני היו יכולים, פוטנציאלית, ליהנות ממידה רבה של יציבות כלכלית, אלמלא היו צורכים יותר מדי בניסיון לחקות סמלי סטאטוס ומצגי אושר מדומים של שכניהם הבורגנים.

 בנסיבות רבות, אם לא ברובן, הבחירה החסכנית איכותית לא פחות מהבחירה הצרכנית, והבדלי העלויות ביניהן משמעותיים מספיק כדי לשפר את מצבו הכלכלי של כל אדם, ושל העניים במיוחד. אך כשבוחנים את העוני דרך הפרספקטיבה של המעמד הבינוני, מובן שאדם שנדרש לומר לילדתו שהשנה לא טסים לחו"ל ייתפס כדלפון. כשתשוקות צרכניות (**) מתוארות במונחים של כורח חיוני,  קל מאוד לתפוס את עצמך כמי שנאבק כדי לשרוד כלכלית. זה נכון כשהמעמד הבינוני משקיף על העניים, ונכון שבעתיים כאשר המעמד הבינוני בוחן ושופט את עצמו.

וזה בדיוק מה שקורה עם ה"עניים החדשים". מדובר בבני מעמד בינוני שמעדיפים להסתופף בקנאה, ברחמים עצמיים ובהחצנת אשמה במקום לנסות להבין היכן טעו וכיצד יוכלו לשפר. הרושם המתקבל הוא שהאנשים הללו פשוט ויתרו – שכנעו עצמם שהם עניים כדי שזעקתם תישמע וכדי ש"מישהו" יספק פתרון מערכתי למצוקותיהם. הם לא רוצים "להקריב", אך מודים בפה מלא שהם "נאבקים".  הם טוענים שפעלו בהתאם להוראות השיטה ותכתיביה, אך זו "בגדה" בהם.  הם רואים עצמם כצד התלותי במשוואה — והם פשוט מאוהבים בתלותיות הזו.

העוני החדש הוא לא עוני. למעשה, הוא מדלל, מוזיל ומטשטש את המשמעות של העוני האמיתי, ואת סבלן של אוכלוסיות שבאמת כורעות תחתיו מבלי שהן יכולות לשקם את מצבם בכוחות עצמם, כמו ילדים, קשישים ובעלי מוגבלויות. התוצאה היא מעין התחזות מעמדית – רק שהפעם, במקום מעמד בינוני שמעמיד פני עשיר באמצעות סמלי סטאטוס שנרכשים בכסף שאין לו, ישנו מעמד בינוני שמעמיד פני עני – כדי לזכות באמפתיה ובמשאבים הממשלתיים המורעפים תדיר על הקורבן.

עכשיו — אין ספק שזוג מהמעמד הבינוני עם קוטג' ממושכן, 3 ילדים, 2 מכוניות בליסינג, מערכת קולנוע ביתי ו-BA במדעי ההתנהגות ב-72,000 ₪ מהמכללה של פרופ' ליבליך כנראה יחווה קושי כלכלי אובייקטיבי, במיוחד אם נשווה את דפוסי ההוצאה שלו ואת מצבו הכלכלי לזה של משפחה מקבילה מהמעמד הבינוני לפני 40 שנה.

אבל זו ממש לא סיבה להתגעגע לאותה תקופה. המציאות הנוכחית מאפשרת לאנשים לעצב ולסגל את סגנונות החיים שלהם באופן שאנשים בני הדור הקודם אפילו לא העלו על דעתם.  החברה היום סבלנית יותר לסגנונות חיים חלופיים, לנישואין מאוחרים יותר ולמספר ילדים נמוך יותר. הדמוקרטיזציה וההנגשה של הידע הביאו לכך שישנן כיום הזדמנויות רבות יותר מאי פעם להגדיל הכנסה, למצוא חלופות צרכניות איכותיות במחיר נמוך ולהשקיע את ההפרש בשוק ההון – שמעולם לא היה נגיש יותר למשקיע מן הישוב.

המשמעות היא שלבני הדור הנוכחי עומדת האפשרות להגיע לעצמאות כלכלית בקלות רבה יותר מאי-פעם. אך כדי לממש את האפשרות הזו, יש להשתחרר מכבלי הקנאה, הרחמים העצמיים והפאסיביות, ולאמץ תחתיהן גישה של הישענות עצמית, סוכנות ומסוגלות. השכר הקפוא והיעדר הביטחון התעסוקתי הן אכן בעיות אובייקטיביות של המציאות הכלכלית בת זמננו — אבל הדרך הנכונה להתייחס אליהן היא כאל תמריץ לפעולה וללקיחת אחריות פיננסית אישית, ולא כמחולל ייאוש. במקום לשכב על הכביש ולהידרס על-ידי השיטה כקורבן פאסיבי – יש להתחסן מפניה ולהסתגל אליה מעמדה של עוצמה. במקום לשקוע בעוני תחושתי, יש לאמץ גישה של עושר תודעתי.

קל לשפוט את "העניים החדשים" לכף חובה. אני נוטה לחשוב — היום יותר מאשר בעבר —  ששיפוטיות יתר כלפיהם אינה מועילה ובמידה רבה גם אינה הוגנת. ויחד עם זאת,  אני משוכנעת שלב הדיון בעוני – ממשי או תחושתי – צריך להתמקד בחובתו ובאחריותו של הפרט לקבל החלטות פיננסיות טובות יותר כדי שיוכל להתמודד עם אתגרי "השיטה". האמת היא שאחריות אישית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בנושא. במקום זה, אנחנו מוצפים בפרויקטים עיתונאיים נוטפי חמלה שמגוללים את הסבל שבעוני מבלי להציג דרכים אופרטיביות לצאת ממנו. בחמלה הזו יש סכנה, משום שהיא עלולה לתקוע אנשים במקומם ולשכנע שמערכת חסרת פנים היא הסיבה למצוקתם – והיא גם זו שאחראית לפתור אותן. הגישה הזו שודדת מאנשים את שארית הסוכנות ותחושת המסוגלות שלהם, ובכך יוצרת, אולי במתכוון, כר פורה לעלייתה של מדינת-שמרטף פטרנליסטית שתקבל בשביל אנשים את ההחלטות שהיו אמורים לקבל בעצמם.

מה שחסר כל-כך בשיח החברתי-כלכלי בישראל הוא מידע מבוסס פתרונות: איך להימנע מלהשתעבד למשכנתא עד סוף ימיך? איך לבשל ארוחות זולות ומזינות שיספיקו לשבוע? איך לייצר הכנסה צדדית נוספת ולהתנהל בתבונה מול רשויות המס? איך להימנע מלשלם עשרות אלפי-שקלים תמורת השכלה אקדמית חסרת ערך כלכלי? איך למצות זכויות והטבות? איך להיגמל מהתמכרויות ומתשוקות לסיפוק מיידי? איך להפסיק להשוות את עצמך לאחרים?  איך לגבש סדרי עדיפויות? איך להשקיע בשוק ההון?

התשובות לבעיית "העוני החדש" ניתנו כבר בספר ישן – מ-1926 — בשם "האיש העשיר בבבל". הספר הזה מציג את יסודותיה של התנהלות כלכלית נבונה – כזו שמשפיעה לחיוב הן על הכיס, והן על הנפש. נדמה לי שחזרה על אותם עיקרים תהיה סיום הולם עבור הפוסט הזה:

• נסו לחסוך לפחות 30% מכל שקל שנכנס. הממשלה, המשפחה, החברים והתשוקות שלכם יתבעו כמובן את חלקם ברווחים– לכן שלמו לעצמכם תחילה. תמיד.
• שלטו בהוצאות. עקבו אחר כל שקל שיוצא, ודאו שהתמורה מצדיקה את ההוצאה, ודאגו להוציא משמעותית פחות כסף ממה שאתם מכניסים, גם אם המשמעות היא קיצוץ כואב. למדו לומר לא לפיתויים צרכניים מהסביבה והיו נכונים ללכת נגד הזרם. כ-40% מהישראלים מוציאים יותר ממה שהם מכניסים. מספיק להיות כבשים. משמעת!
• ודאו שכל שקל שבחרתם לא לבזבז עובד קשה בשבילכם. בפשטות – השקיעו בתבונה. בעסק צדדי קטן משלכם. בנדל"ן. בקרנות מחקות. בכל נכס בעל תוחלת תשואה חיובית.
• קחו את הזמן. ריבית דריבית תעשה פלאים לכסף שאתם חוסכים ותגרום לו לצמוח אקספוננציאלית – אם תתנו לה די זמן. השתדלו לא למות, וודאו שהכסף שלכם לא מושקע בצורה אגרסיבית מדי או שמרנית מדי. ככל שתשרדו זמן רב יותר, סביר להניח שתצברו עושר רב יותר.
• קבלו החלטות מושכלות. לשכור דירה או לקנות? להתגורר בעיר או בקיבוץ? להינשא או לא? להביא ילדים או לא, וכמה? אל תלכו בעקבות העדר, משום שהוא בדרך כלל טועה. הציבו את המספרים במשוואה וקבלו החלטה מחושבת בראייה לטווח ארוך.
• רכשו ביטוח מפני קטסטרופות. להיות קשיש עני, למשל, זו קטסטרופה. תכננו את העתיד הפנסיוני שלכם בהתאם.
• השקיעו בעצמכם, בהון האנושי שלכם וביכולת להמיר אותו לרווחים. הידע פרוס לפניכם לרווחה, רובו בחינם. אין תירוצים.

(*) בהנחה שהחזקת בעמדה הפוליטית הנכונה.

(**) סמלי הסטאטוס האולטימטיביים של המעמד הבינוני הם בתים גדולים וטיולים ארוכים בחו"ל. כל דבר אחר – הם יכולים לקנות באמצעות אשראי צרכני זול. רובם לא יכולים להרשות לעצמם בית גדול (בבעלותם, לא בבעלות הבנק) ולא יכולים להרשות לעצמם לקחת חופשה של יותר משבועיים.

(אגב, כתבתי טור במוסף ממון לפני שבועיים. אם לא קראתם, מוזמנים).