דה-כחלוניזציה - הסולידית

נדמה לי – אם נתעלם לרגע מדעותיהם של מלומדים חשובים כמו רינה מצליח ורינו צרור – שרוב הציבור יסכים לטענה שכהונתו של משה כחלון במשרד האוצר הייתה קטסטרופלית.

כשיאיר לפיד, סתיו שפיר ואפילו אבי ניסנקורן מטיפים פתאום לשמרנות פיסקאלית, סימן שנחצה רף חדש של חוסר אחריות ציבורית.

הגרעון המעמיק – הפער בין הכנסות המדינה להוצאותיה – הוא כמובן התוצאה המובהקת ביותר של השתוללותו של שר האוצר בשנים האחרונות, ואין פלא שהוא מרכז כעת את רוב תשומת הלב התקשורתית.

אלא שבכך לא מסתכמים הנזקים שהותירה כלכלת הבחירות שהנהיג השר החייכן במהלך כהונתו, שדמתה לפרקים למפגש גרוטסקי בין סנטה קלאוס ואנטולי דיאטלוב.

הטיב לסכם את הדברים פרופ' עומר מואב, במכתב פתוח ששלח לראש הממשלה ערב בחירות 2019(א):

"תכניותיו בתחום הדיור יצרו נזק ארוך טווח להיצע הדיור למגורים ולהשכרה, ומשימת תיקון הנזקים וחיסול תכנית "מחיר למשתכן" תכביד מאוד על שר האוצר הבא. חמור לא פחות, השר כחלון יצר נורמות של חוסר אחריות ותרם לבורות הכלכלית של הציבור, ולציפייה שהממשלה תחלק מתנות, מבלי להבין שהנטל ייפול עלינו ועל ילדינו. יתרה מזו, השר כחלון חיזק את ההסתדרות ואת ארגוני העובדים החזקים שפוגעים פגיעה קשה בציבור, ובתחום הגברת התחרות, הוא הסתפק באיומים מגוחכים כתחליף לפעילות של ממש."

החדשות הטובות הן שמישהו הבין שההפקרות הזו מתחילה לצאת משליטה, ושעדיף לפרוע את החשבון מהר ומוקדם ככל האפשר. לכן הידוק החגורה באוצר כבר החל. לא עובר יום מבלי ששומעים על קיצוץ חדש או על ביטול פטורים והטבות קיימים. בין שלל הצעדים  בולטים ביטול תכניות הדגל של כחלון (נטו משפחה), ביטול פטור ממע"מ באילת, ביטול מע"מ על פירות וירקות, ביטול המיסוי "הירוק" על כלי רכב, ואפילו ביטול הפטור ממס רווחי הון על קרנות השתלמות חל מהשנה השביעית לחיסכון.

במילים אחרות, הדה-כחלוניזציה החלה.

הבלוג הזה, כידוע, עוסק בעצמאות כלכלית, וברמה כללית יותר, בהתנהלות כלכלית של משקי הבית.

הסיבה העיקרית שאני לא כותבת על ענייני מאקרו היא שלא נכון לבחון את ההתנהלות הכלכלית של ממשלות דרך הפריזמה של משקי הבית, ולהיפך. המשוואה פשוט לא עומדת. ממשלות אינן צריכות לאמץ "חיסכון אגרסיבי". בשונה מבני אדם, הן אינן מזדקנות, אינן נדרשות לחסוך לגיל פרישה, ומסוגלות להגדיל את הכנסותיהן באופן מעורר קנאה (דרך מיסוי האזרחים ו/או הדפסת כסף).  למעשה, ממשלות לא נדרשות לפרוע את חובותיהן כל עוד התוצר שלהן צומח בקצב מהיר מהחוב, כלומר, כל עוד יחס החוב-תוצר נמוך.

ועדיין, אם נעבור לרמת הפשטה גבוהה יותר ונגדיר דה-כחלוניזציה כמעבר ממצב של פזרנות מופקרת, מתחנחנת וקצרת-רואי לתכנית סדורה וצופה פני עתיד המבקשת לחולל שינוי כלכלי מבני וארוך-טווח, נגלה שגם משקי הבית יוכלו להפיק תועלת רבה מדה-כחלוניזציה של התנהלותם השוטפת.

הנה בעיני חמישה מרכיבים יסודיים של דה-כחלוניזציה סולידית ברמת משקי הבית.

1) ערך (פרמיה) לעתיד 

העולם הפיננסי הוא במהותו מסע בזמן. כשאנחנו חוסכים, אנחנו מעבירים משאבים מההווה לעתיד. כשאנחנו נוטלים הלוואות ונכנסים לחובות, אנחנו מעבירים משאבים מהעתיד להווה.

התנהלותו של כחלון עמדה, ללא ספק, בסימן ה-"כאן ועכשיו".

במובנים רבים, הוא ייחס ערך להווה – על חשבון העתיד. כחלון היה מוכן ללכת רחוק מאוד כדי שיוכל לבזבז כמה שיותר במהלך כהונתו ולהצטייר כטוב ומטיב:

"לגבי הרחבת הוצאות, אני בעד הגדלת ההוצאה הציבורית. הוצאה ציבורית גבוהה היא סיוע לחלשים. מי שצריך את המדינה זה החלשים. גם אם הגירעון לא יהיה ביעד, זה יהיה חריגה בשבריר אחוז. אם הפרשנים קוראים לזה בזבוז בעקבות הוצאה על קשישים – אני גאה על הבזבוזים האלה. זה הנחלת צדק שלא נעשתה שנים ארוכות. הפרשנים שהתנגדו לכך עשו זאת בגלל תפיסות עולם קפיטליסטיות". (משה כחלון, 17.12.18). 

אלא שבדרך כחלון זנח את שתי משימות הליבה שלו כשר אוצר – שמירה על התקציב והגברת הצמיחה. כחלון פרץ את מסגרת התקציב שוב ושוב, ואם לא די בכך, העלה את יעד הגרעון למקסימום האפשרי, תוך שהוא יוצר בכך בעיה מבנית קשה למשק שצפויה ללוות אותנו שנים אחרי לכתו.

דחיית הבעיה לעתיד שירתה את כחלון היטב. הוא יכול היה, כמובן, להעלות מיסים ולהגדיל את הכנסות המדינה במקביל לבזבוזיו – אבל העדיף להימנע מהתמרמרות ציבורית נגדו. הוא יכול היה לקצץ בהוצאות הציבוריות – אבל אז היה מסתכן בתיוג "אנטי-חברתי", והאיש כידוע לא קורץ מהחומר שמעז להיות "לא חברתי". הוא יכול היה להנהיג רפורמות משמעותיות להגברת הצמיחה – אבל העדיף שלא להתעמת עם כוחות מדכאי צמיחה כמו ההסתדרות.

העמקת הגרעון הייתה אפוא הפתרון המושלם, הקל והמיידי לקבל 54 מיליארד ש"ח מהעתיד.

אלא שהמשמעות האמיתית של העמקת הגרעון היא  הכבדת הנטל על דור העתיד – הילדים והנכדים שלכם, שאמנם לא בחרו בכחלון וספק אם יזכרו מי היה, אבל יצטרכו למרות זאת לשאת בתשלום על ההטבות שחילק לציבורים מסוימים בתוספת ריבית.

למרבה הצער, רבים מתנהלים ככחלונים גם בחיי היומיום שלהם, מתוך הפנמה עמוקה של העקרון "אכול ושתה כי מחר נמות".  בקרב הניטש בין ה"אני הנוכחי" ל-"אני העתידי", הראשון מנצח בנוק-אאוט, ואילו האחרון נאלץ להתמודד עם הריקושטים. זו הגישה שגורמת לרבים לבזבז מבלי לחשוב איך לסגור את החודש, לשקוע בחובות מבלי לתכנן איך להחזירם, ולגלות אדישות פושעת לחסכונותיהם הפנסיוניים מתוך הנחה שהגרסה העתידית והמבוגרת שלהם היא בכלל אדם זר. זו הגישה שגורמת לאנשים להקל ראש הן בריבית דריבית שהם צוברים על חסכונותיהם והן בריבית דריבית שהם משלמים על חובותיהם.  זו הגישה שגורמת למשקיעים לטווח ארוך להזדעק בגלל תנודתיות תוך יומית בשוק המניות.

מוסר ההשכל? ייחוס ערך לעתיד ואימוץ השקפה לטווח ארוך יובילו לשיפור בכל ההיבטים של ההתנהלות הפיננסית.  מי שמייחס חשיבות לעתידו ידע לנהל את משאביו בצורה זהירה יותר, ייזהר מאד משימוש בחובות (מתוך הבנה שחובות מצמצמים אפשרויות בעתיד);  יחסוך וישקיע לעתיד ויפתח את ההון האנושי שלו.

2) הלימה בין הוצאות להכנסות

 "הכנסה שנתית של עשרים ליש"ט והוצאות שנתיות של תשעה עשר ליש"ט ושישה פני – התוצאה אושר. הכנסה שנתית של עשרים ליש"ט והוצאות שנתיות של עשרים ליש"ט ושישה פני – התוצאה אומללות". (וילקינס מיקובר – מתוך צ'רלס דיקנס, דיוויד קופרפילד (1849)).

בהכללה גסה, ניתן לסכם את ההבדל בין ימין ושמאל כלכלי באופן הבא: הימין הכלכלי דוגל בצמצום הוצאה ציבורית ובהפחתת נטל המס. השמאל הכלכלי דוגל בהגדלת ההוצאה הציבורית ובהגדלת נטל המס.

בשני הקצוות יש הכרה רעיונית ומעשית בכך שנדרשת הלימה לפחות מסוימת בין צד ההוצאות לצד ההכנסות.

אבל לא אצל משה כחלון.

כשחבר הכנסת מיקי זוהר הגה ב-2015 את דוקטרינת ה"קפיטליזם הסוציאליסטי" המגוחכת שלו, ספק אם האמין ששר האוצר של מדינת ישראל יהפוך אותה למדיניות הכלכלית בפועל תוך פרק זמן כה קצר.

ואכן, כחלון הגדיל הוצאות בהיקפים משמעותיים ביותר, וחילק כמעט לכל דורש.  אלא שבמקביל, במקום להגדיל את הכנסות המדינה – כחלון בחר להפחית מיסים. כך נותרנו עם משק בצמיחה, אך עם קופה ציבורית שאינה גדלה.  להתנהלות כזו יש תוצאה טבעית, מתמטית, אחת ובלתי נמנעת – העמקת המינוס והכבדת הנטל על העתיד.

ועכשיו שניהם רצים באותה רשימה לכנסת.

מוסר ההשכל? בדומה לממשלות, גם משקי הבית נדרשים לאמץ יחס הולם בין ההכנסות להוצאות. אך בניגוד לממשלות, משקי הבית צריכים לחיות הרבה מתחת לגבולות ההכנסה, כפי שמשתקף ב"עקרון מיקובר" הנגזר מהציטוט לעיל.

תורת המימון נשענת על ארבעה עמודי תווך: נכסים (כל מה שאפשר להמיר לכסף), חובות (כל מה שחייבים לגורמים חיצוניים), הכנסות (כמה מהר אתם צוברים נכסים) והוצאות (כמה מהר אתם מאבדים נכסים). התוצאה של חיסור החובות מהנכסים היא השווי הנקי. התוצאה של חיסור ההוצאות מההכנסות היא תזרים המזומנים.  הבייסיק של התנהלות כלכלית סבירה הוא לפיכך מאוד פשוט: אם ההכנסות עולות באופן שיטתי על ההוצאות, השווי הנקי יצמח. אם אתם מוציאים מהר מדי וצריכים ליטול חובות, השווי הנקי יקטן.  האסטרטגיה הנבונה, אם כן, היא להגדיל את התזרים החודשי ולהגדיל את השווי הנקי.

כן, לחיות מתחת לגבולות ההכנסה זה הוא אולי אחד העקרונות הכי פחות סקסיים בעולם הפיננסי. אבל זה הבסיס לכל. ריבית דריבית, סיכון מול תשואה, ערך הזמן של הכסף – לאף אחד מהם אין משמעות אם יותר כסף יוצא ממה שנכנס. העקרון הזה חל תמיד – לא משנה מה השווי הנקי שלכם או מה גובה ההכנסה האבסולוטית.

יש הרבה מאד דרכים להתרושש. לבזבז יותר ממה שאתם מכניסים באופן קבוע זו שיטה שמעולם לא הכזיבה. כשההוצאות באפן קבוע חורגות מההכנסות, אתם מבטיחים לעצמכם שתישארו ללא כלום.

3) חוסן ואנטי-שבירות

אחת הביקורות הקשות ביותר נגד כחלון נעוצה בכך שהגדלת הגרעון התרחשה דווקא בתקופה של צמיחה כלכלית ואבטלה נמוכה, ללא שהיה בה צורך ממשי (להוציא, כמובן, הצורך האקוטי להביא מנדטים למפלגת כולנו).

כשהמשק צומח, אין כל סיבה להגדיל את הגרעון. למעשה, עדיף גרעון קטן שמאפשר לצמצם את יחס החוב תוצר, ואפילו עודף תקציבי הוא לא מילה גסה.

החשש הוא שבמקרה שתחול הרעה כלכלית, הממשלה תידרש לרסן הוצאות או להעלות מסים, דווקא כשהיא צריכה לעשות את ההיפך כדי לתמוך בפעילות הכלכלית ולחלץ את המשק מהמשבר.

כלומר, בכך שהעלה את יעד הגרעון שלוש פעמים ברציפות, כחלון פגע ביציבות  הפיסקאלית ויצר גרעון מבני (קבוע) שיקשה מאוד על התמודדות מהירה ומוצלחת עם משברים כלכליים כשאלו בוא יבואו. חשבו על יוון, למשל, שנכנסה למשבר 2008 עם גירעון גבוה, וכתוצאה מכך נאלצה להנהיג מדיניות צנע קיצונית שרק החריפה את נזקי המשבר.

שר אוצר אחראי היה מנצל את התקופה הנוחה הזו כדי להכין את המשק טוב יותר להתמודדות עם זעזועים כלכליים עתידיים. אפשר היה וצריך היה להקטין את יעדי הגרעון. אבל כחלון, כמו הצרצר מהנמלה והצרצר, בחר לבלות את חודשי הקיץ בשירים ובריקודים.

מוסר ההשכל? נצלו תקופות חיוביות כדי להיערך לקראת משברים ולהגדיל את החוסן הפיננסי שלכם נוכח בלת"מים. במילים אחרות – אמצו מנטליות של נמלה חרוצה. כמה שנים של חיסכון אגרסיבי והשקעה נבונה לא רק שיהפכו אתכם לעשירים יותר מרוב מעגל הסובבים אתכם, אלא בעיקר יאפשרו לכם לצלוח זעזועים מבלי להתרסק.

4)  חרדת מעמד

באופן פרדוקסלי, הפזרנות של כחלון הייתה מחושבת. היא נועדה לשרת ערך עליון, שהתווה את מדיניותו הכלכלית מראשיתה ועד סופה: הרצון העז שכולם – אבל כולם – יאהבו אותו.

מדיניות דובי האיכפת-לי של כחלון כללה שני מרכיבים עיקריים.

האחד הוא "מתנות" שחילק לציבור כמו תכניות ה-"נטו" למיניהן, שלא היו אלא נגיעות קוסמטיות, שלא הגדילו, ולא היו יכולות להגדיל, את העוגה כולה. הסרטון הזה למשל, שמקומו כמובן בקיר הבושה האנטי-סולידי, לוכד במידה רבה את תמצית הכחלוניזם: קחו קצת כסף ותקנו בו צעצועים שהילדים שלכם רוצים "צריכים",  כדי שיאהבו אתכם —  בדיוק כשם שאני מחלק לכם, אזרחים יקרים, ומצפה לחיבה בתמורה (*).

מה חבל שרוב אוהדיו של כחלון לא הבינו שה"מתנות" שהורעפו עליהם נקנו, למעשה, מכספם שלהם – ולא מכסף שכחלון הביא מהבית.

(*) נזכרתי שהסרטון ההוא עצבן אותי כבר כשפורסם.

המרכיב השני של "האכפתיזם" של כחלון עמד בסימן סירוב קטגורי להיקלע לעימותים עם קבוצות לחץ מדכאות צמיחה ועושקות ציבור,  הגם שעימותים כאלה חיוניים, כזכור, לצורך מילוי תפקידו (הגברת צמיחה).

אבל כחלון לא רצה להרגיז אף אחד. לא את חברת החשמל. לא את המאפיות. לא את הלולנים. לא את הרפתנים. לא את החקלאים. לא את השוטרים. לא את הנכים. לא את עובדי המדינה ולא את בריוני ההסתדרות.

הוא העדיף שקט תעשייתי בכל מחיר – ולכן נמנע ממהלכים אמיצים מחוללי צמיחה ותחרות כמו פתיחת המשק לייבוא מתחרה, פירוק מונופולים ממשלתיים, חיסול  קרטלי המזון, ביטול הקביעות במגזר הציבורי, העלאת גיל הפרישה לנשים, הגבלת זכות השביתה, עידוד החרדים להשתלב בשוק עבודה, גמילה מתרבות ה-"יש לי בעיה וחובתה של הממשלה לפתור אותה"  ומלחמה בסחטנות האלימה של ארגוני העובדים בראשות אבי ניסנקורן.

הטרגדיה היא שהתחנחנותו של כחלון לא נשאה פרי. להיפך: כחלון ייזכר כמי שגם אכל את הדגים הבאושים, גם קיבל מלקות וגם גורש מן העיר.

למרות המתנות שהרעיף והשאיפה העזה שכולם יחבבו אותו, מעמדו הציבורי התערער מאד – פעם אחת מכיוון שנהג בחוסר אחריות ויצר נזק מבני אדיר למשק, ופעם שניה משום שעורר את חימתן של קבוצות אחרות שרצו גם הן חלק מהשלל. וכך – מפלגת כולנו נכשלה כישלון מוחלט בבחירות 2019(א), איבדה יותר ממחצית מכוחה ולא תרוץ באופן עצמאי בבחירות הבאות. כחלון עצמו חזר מושפל לרגליו של ביבי נתניהו, שכמובן חוכך כפיו בעונג שעה שעוד יריב פוליטי  חוסל על מזבח משרד האוצר – ושיישרף הציבור והקופה הציבורית.

מוסר ההשכל? חרדת מעמד היא אחד ממנועיה העיקריים  של תרבות הצריכה. קווים רבים נמתחים בין חרדת המעמד של פוליטיקאי חסר ביטחון שמבקש לקנות קולות (ליטרלי) ולהימנע מעימותים עם מוקדי כוח, לבין חרדת המעמד של צרכניסט נבער שמבקש לשחות עם הזרם, לא לבלוט לרעה, ולהימנע מלומר "לא" לתכתיבי החברה.

בשני המקרים ניצבת ההנחה המוטעית שבזבוזים חומריים (בדרך כלל באמצעות כסף שאין) יקנו אהבה וחיבה, ולכן יובילו לאושר.  התוצאה היא שאנשים קונים דברים פשוט כי מצפים מהם לקנות. הם מבזבזים כדי שיהיה להם מה שיש לשכניהם, מבזבזים בלי לחשוב, סופגים "עלות הזדמנות" אדירה ובעצם מקריבים את חייהם עבור תענוגות ההווה.

האמת היא שהאנשים שמתרשמים מהבית הגדול, מהרכב המפוצץ או מכל נוצת טווס אחרת שתממנו באשראי לא באמת מייחסים לכם חיבה. הם אפילו לא חושבים עליכם. הם חושבים על עצמם, ועל ההנאה שהם היו מפיקים מהבזבוזים הללו. כפי שלמד כחלון על בשרו – זו לא הדרך אל ליבם של אנשים.

חיסכון, ביסודו של דבר, הוא הפער שבין ההכנסה שלנו לאגו. למדו להתעלם ממה שחושבים אחרים ושחו נגד הזרם.

5) אחריות אישית

שלא במפתיע, כחלון מעולם לא לקח אחריות על התוצאות של מדיניותו. הבוקר פתחתי "ממון" רק כדי להיתקל בציטוט הבא מפיו של משה כחלון: "הכלכלה חזקה בזכות מדיניות אחראית שניהנו בשנים האחרונות, תוך שמירה מלאה על הכללים התקציביים."

כן – השר שבמשמרתו עלה היחס החוב-תוצר לראשונה מזה 33 שנים;  שהצית, ליבה והזין את המנטרה שלפיה כל זוג צעיר חייייייב להגשים את חלום הדירה™בכל מחיר, בעזרת המדינה ובעידודה, גם אם לרשותו עומד הון עצמי של 10% בלבד (ותודה לאורלי סאב-פריים על הרעיון); שסימן דווקא את המשקיעים כאויב שיש להילחם בו בלהט אנטי-קפיטליסטי; ושתכנית הדגל שלו להקצאת משאבים ציבוריים מבוססת על – תחזיקו חזק – הגרלות  – טופח לעצמו על השכם וממהר לרחוץ את כפיו. מדיניות אחראית – קווים לדמותה.

יתכן שהסיבה להשליה העצמית הזו היא חוסר היכולת הפתולוגי להתמודד עם ביקורת ציבורית. מבקריו – דוגמת כותבת שורות אלה – נחסמים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות. מבקרים אחרים נתקפו בשל גזעם או שהומשגו כ"כוחות אדירים" החותרות למנוע ממנו קדנציה נוספת. גם בכירי משרדו שלא התיישרו לא ממש רוו ממנו נחת.

יתכן שזו הסיבה שכחלון ניסה בשעתו להסתיר את נתוני הכישלון שלו ערב הבחירות – בין אם באמצעות תרגילים חשבונאיים של הקדמת הכנסות ודחיית הוצאות, בין אם באמצעות הסתרה ממש, ובין אם דרך ניסיון, לאחר מעשה, להסביר שהכל יסתדר מאליו.

מוסר השכל: קחו אחריות. דברים לא מסתדרים מעצמם. אחריות אישית היא הבסיס להתנהלות פיננסית נבונה. במקום להניח שאתם קורבן של הנסיבות, הניחו שאתם שולטים בגורלכם. האחריות על עתידכם הכלכלי רובצת על כתפיכם בלבד. אתם הבוס. לאיש לא איכפת מהכסף שלכם יותר מכם. קחו אחריות, היגמלו מהרגלי בזבוז לא בריאים, הגדירו יעדים, חסכו כהוגן, השקיעו בתבונה ופתחו כישורים ומיומנויות כדי להגדיל את הכנסותיכם. אף אחד לא יעשה את זה במקומכם.