הסולידית לפני 5 שנים כ- 10 דקות קריאה
הפעם זה אחרת - הסולידית
יש עשורים שבהם לא קורה דבר. ויש שבועות שבהם עשורים משתנים.
השבוע האחרון היה אחד מאותם שבועות.
מגיפת הקורונה מתפשטת — ולראשונה מזה זמן רב, העולם משותק מפחד. מאות בני אדם מתים מדי יום. סגרים והגבלות תנועה מוטלים ברחבי העולם, הפעילות הכלכלית מובאת לעצירה יזומה, והשווקים הפיננסיים – הם כבר מזמן ב"טריטוריה דובית", לאחר התמוטטות של יותר מ-20% בתוך ימים ספורים.
זהו הרגע. המבחן הגדול ביותר שלכם כמשקיעים לטווח ארוך.
החשש הזה תמיד היה שם, על השולחן. ידענו שירידות קיצוניות, פתאומיות ומבהילות בשווקים עלולות לקרות, בהיותן חלק בלתי נפרד מ"עסקת החבילה" הקרויה השקעה במניות. חלקנו אף חווינו זאת על בשרנו ב-2008/09, ורובנו למדנו וקראנו על אותם ימים נוראים.
אלא שהפעם זה אחרת.
זה אחרת – משום שזה קורה עכשיו. זה לא זיכרון עמום. לא גרף חסר משמעות. לא תיאור משמים מתוך ספר היסטוריה פיננסית עבש. הפעם אתם מככבים בסרט הזה – יחד עם החסכונות שלכם, הרגשות שלכם וההחלטות שלכם. עבורכם, ה-9 במרץ 2020 — יום שני השחור מודל 2020 — הוא יותר מסתם ערך בוויקיפדיה. הוא חלק מהסיפור האישי שלכם.
תחושת ההפסד נוכחת. היא כאן, מוחשית ואמיתית, מתפשטת כעננה בלתי-נראית. אמירות בנוסח "אל תיכנסו לפאניקה, השוק יתאושש בסופו של דבר" לא יכולות להפיג אותה. זה דבר אחד לקרוא על ירידה של 9.5%- ביום. לחזות בבעתה בחסכונות שלכם מתכווצים בשיעור דומה – זה דבר אחר לגמרי.
ההקשר של ההתרסקות הנוכחית – מצב חירום רפואי חובק-עולם – לא מקל על העניין. אנשים מתוחים, חרדים לבריאותם ולבריאות משפחותיהם, דואגים לפרנסתם ולצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים שלהם, ומשוכנעים שכל אדם ברחוב הוא מדגרה ויראלית מהלכת עד שיוכח אחרת.
בנסיבות כאלה, המצרך החיוני ביותר הוא ודאות. הצורך לחוש בטוח נוכח פני סכנה הוא דחף קמאי מושרש. וכשאתם מטורפים מדאגה, סגורים ברכב המידרדר במהירות אל הלא נודע, אין דבר ודאי יותר מאשר לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל על הכביש.
כן, זה יכאב. קיבוע ההפסד יותיר אחריו צלקת מכוערת, ככל הנראה לנצח. אבל לפחות לא תפסידו יותר. לפחות תצילו את מה שאפשר. לפחות הגנתם על עצמכם מסכנה נוספת.
ההטיה האבולוציונית הזו משתלטת על הלך המחשבה. אנחנו אולי יודעים שההיסטוריה הפיננסית לטובתנו, שהשוק צפוי להתאושש בטווח ארוך, ושלרובנו יש אופק השקעה של כמה עשרות שנים טובות. ולמרות זאת, בעיצומה של ההתרסקות, כשהשוק מפרפר ומקיז דם, הטענות הללו נשמעות נאיביות, מנותקות מהמציאות, אופטימיות יתר על המידה, ובעיקר – לא משכנעות.
מוח הלטאה הקדום שלנו מיועד בראש ובראשונה להתמודד עם סכנות מיידיות. הוא לא מיועד להתמודד עם הטווח הארוך. כשהסכנה מוחשית והאדרנלין והבעתה מציפים אתכם, "הטווח הארוך" הוא לא יותר מענן חסר צורה ותוכן. או כפי שלימדנו פרופ' כהנמן, "הטווח הארוך הוא לא המקום שבו אנו חווים את החיים".
ואכן, מהו הטווח הארוך אם לא רצף של "טווחים קצרים" שיש לנהל? כשהעולם משתנה תוך יממה, איזו משמעות יש לתכנון במונחים של חודש? שנה? עשור?
האירוניה הטראגית היא שחשיבה לטווח ארוך נדרשת יותר מכל דווקא בצוק העיתים, כשהכל סביבכם מתפרק. אלה השעות הקריטיות. החוויה של המשקיע, אחרי הכל, לא מאוד שונה מזו של הטייס: שעות של שעמום לצד רגעים חולפים של אימה. ההצלחה שלכם לאורך זמן תלויה בהתנהלות שלכם באותם רגעי סכנה ואי-ודאות.
לכן מה שעשיתם בין ספטמבר 2008 למרץ 2009, חשוב וגורלי יותר לתיק ההשקעות שלכם ממה שעשיתם בין 2002 ל-2007 או בין 2009 ל-2019. זה נכון, ביתר שאת, לגבי מה שתעשו בשבועות ובחודשים הקרובים.
משקיעים רבים לא עמדו בלחץ. השילוב ההרסני של קוצר ראייה (הנטייה להעריך תוצאות על בסיס תכוף) ושנאת הפסד (העובדה שהכאב שבהפסד עוצמתי פי שניים מההנאה שברווח) לופת אותם בתנועת מלקחיים, זורק לפח את מה שנשאר מהתוכנית שגיבשו (אם גיבשו), וגורם להם להרים ידיים בתזמון הגרוע ביותר האפשרי – כשהדוב מגיע לבקר.
אני מביטה סביבי ורואה משקיעים מוכרים בפאניקה; פודים קרנות נאמנות, קרנות השתלמות וחסכונות לטווח ארוך; ואת מה שאין באפשרותם למכור – כמו את החסכונות הפנסיוניים, למשל – הם מעבירים למסלולים נטולי מניות.
הם נכנעים.
אתם יודעים מה לעשות
משונה לחיות בתקופה שעשרות, אולי מאות ספרים ייכתבו אודותיה.
מוזר עוד יותר לחשוב שאת הפרק הפיננסי האישי ברומן ההיסטורי הזה אתם כותבים.
כן. ההפסדים עד כה עמוקים, מוחשיים ומאיימים. הם עוד עלולים להעמיק, ובאופן ניכר.
אבל, תמוה ככל שיישמע, ההפסדים הללו לא אמיתיים. הם על הנייר. הם מתגבשים רק כשתמכרו בהפסד. ואז – רק אז – הנזק האמיתי נעשה, מתקבע, וחלום הבלהות הופך למציאות.
בהכללה גסה, משקיעים מצליחים יכולים לייחס את הצלחתם לאחד משני גורמים:
- היכולת לעשות משהו שאחרים לא עושים.
- היכולת לעשות משהו שאחרים עושים בדרך-כלל, אבל בזמן שהם לא רוצים לעשותו.
מכאן יוצא שלמשקיעים לטווח ארוך, שנכנסו למשבר הזה עם חשיפה מנייתית משמעותית המשקפת נכונות, יכולת וצורך לקחת סיכון פיננסי, יש משימה אחת כרגע.
לא למכור.
לא ללחוץ על הכפתור הגרעיני הזה. לא להפוך לעוד יד חלשה שנאלצה להתקפל תחת לחץ. לא להפוך לטרף קל, קורבן נוסף של שוק דובי היסטורי שלא הצליח לעמוד בלחץ.
אי-נוחות היא מאפיין אינהרנטי של השקעה בשוק המניות. אסור להמיט חורבן כלכלי על העתיד רק בגלל תחושת אי-נוחות בהווה.
המשקיעים המיתולוגים כבר אמרו לנו כיצד לנהוג במצבים כאלה: לקנות בנמוך ולמכור בגבוה. להיות חמדנים כשכולם מלאי חרדה.
זה לא פשוט, כמובן. קל לצטט את באפט בשוק שורי — קשה יותר לפעול על פי עקרונותיו כשיש "דם ברחובות".
לכן, במינימום, כדאי לדבוק בעקרון היסודי הזה: לא למכור.
באופן אישי, אני ממשיכה לקנות מניות. לא משום שאני יודעת מה צפוי לקרות בחודשים הקרובים. לא משום שאני מרגישה שאני חייבת להוכיח שהו לעצמי או לאחרים. לא משום שזה אמיץ. לא משום שזה זה נעים. זה לא.
אני ממשיכה לקנות מניות ולהזרים כסף לתיק באינטרוולים קבועים כי זה בדיוק מה שתוכנית ההשקעה שלי מורה לי לעשות. את תכנית ההשקעה שלי ניסחתי זמן רב לפני המפולת הנוכחית. נסיבות החיים שלי לא השתנ משמעותית מאזו. כך גם הצורך, היכולת והמוכנות שלי ליטול סיכון.
לא, אני לא מסתכלת על שווי התיק. אני יודעת שזה לא יהיה מחזה מלבב, ושזה יכול רק להזיק. אין לי שום צורך לדעת כמה ישלמו לי *היום* על קולקציית ניירות ערך שאני מתכוונת למכור, אם בכלל, רק בעוד כמה עשרות שנים.
ועדיין, זה לא קל. בדיעבד, מפולות בשוק נתפסות תמיד כהזדמנויות מפוספסות לקנות בזול ולמכור ביוקר. אבל תוך כדי המשבר מתברר הצד הפחות זוהר של הסיסמה הזו. הרי מהי "קנייה בזול" אם לא לקנות כשהשוק צולל, ואז ממשיך לצלול, אחר-כך מתרסק אפילו יותר, ואז, כשאת כבר ממש מתעבת את עצמך ומרגישה שזרקת כסף טוב למדורה — לקנות אפילו בשווי יותר נמוך, כשאין לך או לאף אחד אחר מושג כמה נמוך עוד תצטרכי לרדת.
הנחמה, אם יש כזו, היא הידיעה שככל שהכאב חד יותר ומחירי המניות נמוכים יותר, כך פוטנציאל התשואה העתידית מהשקעה בהן, בטווח הארוך, עולה בהתאמה.
לקראת מיתון
הישרדות פיננסית איננה רק נחלתם של חסרי כל או אנשים קשי יום. הישרדות פיננסית היא היכולת לדבוק באסטרטגיה ("קנה והחזק לטווח ארוך"), מתוך היכרות עם מגרעותיה (החשיפה התקופתית למפולות בטווח הקצר), תוך היערכות פסיכולוגית ופיננסית לקראת אותן מגרעות כשהן מתרחשות בסופו של דבר.
בפשטות – זו היכולת להתמודד עם הפער שבין מה שעלול לקרות, לבין מה שדרוש לנו שיקרה.
הצורך בשולי ביטחון – מרחב טעות — הוא תנאי הכרחי להישרדות פיננסית. מי שנכפה עליו למכור מניות בשוק יורד – למשל, כי הוא צריך לשלם חשבונות ואין לו שקל בצד, או כי הוא לווה כסף כדי להשקיע, או כי הכסף שהשקיע אמור היה לשמש אותו בטווח הזמן הקצר כדי לרכוש דירה – לא יוכל לשרוד בפער הזה. גם אם אופק ההשקעה שלו ארוך מאוד, סיבולת הסיכון שלו אפסית.
לעומת זאת, משקיע שנהנה מנזילות גבוהה (עתודות מזומנים שאינן מושקעות בנכסי סיכון), ומנהל את ה"משק האישי" שלו בתבונה – רמות נמוכות/אפסיות של חוב, תזרים מזומנים חיובי, הרגלי חיסכון בריאים ויכולת הסתגלות והסתפקות במועט בשנים רזות – יוכל לפתח את הסיבולת שתאפשר לו בתורה להחזיק מעמד גם בתקופות של מיתון כלכלי ומפולות פיננסיות.
כמאמרו של בנג'מין גרהם: "התכלית של שולי הביטחון היא להפוך את התחזית למיותרת".
שולי הביטחון מאפשרים למשקיע לתת ביטוי לסיכוי שתוכניתו תיכשל בטווח הקצר. אם ידוע לי, בממוצע, שהשוק קורס 15% בערך אחת לשנה, אני יכולה להרכיב לעצמי תיק השקעות מפוזר, עם חשיפה למניות, אגרות חוב, מזומן ונכסים אחרים, שיוכל להתמודד עם מפולת גם אם אינני יודעת במדויק מתי היא צפויה.
הידיעה שהפלח המנייתי בתיק שלי עלול להיחתך בחדות בכל רגע מביאה לכך שכאשר המפולת מגיעה בסופו של דבר – אני לא מופתעת ולא מפחדת.
זה רלוונטי במיוחד כעת, משום שאותם שולי ביטחון שהופכים אותנו למשקיעים טובים הם אלה שבזכותם אנו נעשים עמידים יותר בפני מיתון כלכלי. והסיכויים שמיתון כזה לפנינו אינם קטנים.
חסכונות משמעותיים (בהיקף של שישה חודשי מחייה לפחות), כיסוי ביטוחי הולם, היכולת לפתור בעיות גם מבלי להשתמש בכסף, היכולת לסגל במהירות את סגנון החיים לנסיבות המשתנות, היכולת להמיר מיומנויות נדרשות להכנסה אד הוק, היכולת לדחות סיפוקים והיכולת לסבול אי-נוחות לאורך זמן ואפילו לצמוח מתוכה במופת של אנטי-שבירות, גם אם שווי התיק ירד ל-0 — כל אלה אינם זרים לקוראי הבלוג הזה.
אלה מכם שפיתחו את המיומנויות הללו לאורך השנים יגלו שהחודשים הקרובים אינם נוראיים כל כך.
אחרים, שהתרגלו למתוח את עצמם עד קצה גבול היכולת הפיננסית, יחוו בדרך הקשה את הצורך לצאת מחובות, לרפד את חסכונות החירום, לקצץ בתקציב המשפחתי עם מאצ'טה, לתעדף בין החשוב לחשוב פחות, לבשל בבית, לנסוע פחות ולקנות פחות.
אפילוג
השעה עכשיו קצת אחרי 2 לפנות בוקר. אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שגיא רולניק מדה מרקר צייץ משהו על כך שפחד כזה הוא מעולם לא ראה בשווקים – גם לא ב-2008.
אכן, מפתה להיות פסימי בימים כאלה. לפסימיות יש מין משיכה אינטלקטואלית. ספרי למישהו שהאנושות תסתגל ותתגבר, כפי שהיא תמיד הסתגלה והתגברה על אתגרים, והוא יראה בך נאיבית, מנותקת ושאננה. ספרי לו שחייו בסכנה ושהעולם כולו עומד בפני חורבן – ותשומת לבו שלך לעד.
אני לא חושבת שהעולם בדרך לאבדון. ולמרות זאת, יתכן שהשוק ימשיך לרדת בתגובה להתפתחויות. כמו עיוור שלא יודע היכן מצוי הקיר עד שמקלו נוגע בו,השוק אינו יודע עד כמה הרחיק לכת עם הפסימיות – עד שהוא נתקל ב"קיר" דמיוני שממנו מספיק משקיעים ימשכו לכיוון ההפוך.
זהו החוק השלישי של ניוטון בפעולה: לכל פעולה יש תגובה נגדית, שווה בעוצמתה אך מנוגדת בכיוונה.
פסימיסטים כמו רולניק נתפסים לחדשות רעות, אך הם לא מייחסים כל משקל לתגובה הנגדית. העמדה הזו לא רציונאלית, אם לוקחים בחשבון שההיסטוריה האנושית כולה היא מופת של שינוי והסתגלות.
תגובת הנגד תגיע בדיוק כשם ש”שנות העשרים הרועמות" הגיעו אחרי השפעת הספרדית. היא תגיע, בדיוק כשם ששוק המניות הניב למשקיעים תשואה ריאלית חיובית למרות שתי מלחמות עולם, שפל גדול, משבר טילים גרעיני, אסונות טבע, ואין ספור משברים גאו-פוליטיים וכלכליים.
היא תגיע. אולי לא מחר. לא בעוד חודש ולא בעוד שנה מהיום. אבל היא תגיע.
ראו גם
מה שחשוב כעת זו ההתנהגות שלכם – לא של השוק
