5 דברים שאני כבר לא בטוחה לגביהם - הסולידית

"הנחת היסוד של הספר הזה היא שקל יותר לזהות טעויות של אחרים מאשר את טעויותינו שלנו." (דניאל כהנמן, "לחשוב, מהר ולאט")

"מי שלא מרבה לשנות את דעתו מזלזל במורכבותו של העולם בו אנו חיים."  (ג'ף בזוס)

בחודש שעבר חגג האתר הזה את השנה השמינית להיווסדו.

מפתה לחשוב על הסולידית – על מאות הפוסטים ועשרות אלפי התגובות שבו — כעל גוף ידע מונוליתי, עקבי, שלם וסגור, כזה שמי שיבלע אותו בשקיקה מראשיתו עד סופו  יגיע בסופו של דבר למין נירוונה שבה "הבעיה הפיננסית" פתורה מבחינתו.

מי יודע, אולי זה אפילו נכון, לפחות במובן מסוים.

אבל  "הסולידית" הוא בסופו של יום בלוג אישי, לא ספר הדרכה ולא קודקס עב כרס.

זוהי יצירה פתוחה, נושמת, חיה ומתעדכנת – לא זיקוק ממצה וסופי של המחשבות שבקודקודי.

העולם משתנה, ואני משתנה יחד איתו, לפעמים בדרכים שלא הייתי יכולה לצפות.

התוצאה היא שחלק מהפוסטים בבלוג הזה השתמרו כ"קפסולות זמן", שמשקפות דעות ומחשבות שהיו, איך נאמר, יפות לשעתן.

היום – בחלוף השנים – אני מביטה על העולם קצת אחרת.

לא קל לבני אדם לשנות את דעתם, וקשה עוד יותר להודות בכך בפומבי. אנשים יעדיפו להגן בחירוף נפש על דעה לא מבוססת מאשר להכיר בכך שלא דייקו, הגזימו או אפילו טעו – הכל כדי להגן על גאוותם הפגועה.

לפי רוברט צ'אלדיני, יש לכך סיבה טובה: אדם שמצטייר כסמכות או כמוביל דעה בנושא מסוים, ומתבצר בעמדה נוקשה שמחשקת אותו לאותו נושא, יספוג נזקי מוניטין משמעותיים אם יעז לשנות דעתו בפומבי – משום שעוקביו לא יוכלו עוד להישען עליו כדי לבסס את עמדתם.

מעטים מוכנים לספוג את נזקי המוניטין הללו.

הטרגדיה היא שככל שאנשים קולניים ונחרצים לגבי העמדות הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות והפיננסיות שלהם, כך הדעות הללו הופכות למרכיב יסודי בזהותם; וכשזה קורה, הם מפסיקים לצמוח ולהתפתח, פשוט כי המחיר של שינוי דעתם בפומבי הוא כבד מדי.

נזילות מחשבתית — היכולת לשנות את דעתך כשהעולם משתנה, תוך אדישות לנזקי המוניטין שעלולים להיגרם בשל כך — היא מעלה שאני מעריכה יותר ויותר.

אני כנראה חריגה בנושא זה: הרי כחברה אנחנו נוטים להעריך דווקא "אנשי עקרונות" – הרבה יותר מ"זגזגנים", "חלשי אופי"  ו-"אופורטוניסטים" שמשנים את דעתם בתגובה לנתונים חדשים.

אבל כפי שסטיב ג'ובס אמר פעם, חשוב יותר להצליח מאשר להיות צודק, גם כשהדבר מחייב אותך לנטוש דעות ואמונות שאיבדו מתוקפן בגלל מידע חדש שהתקבל.

אחרי הכל, אם יש משהו מסוכן מעמדה שמשתנה ללא הרף הרי שזו עמדה קבועה בעולם שלא מפסיק להשתנות.

הנה 5 דברים שאני כבר לא בטוחה לגביהם.

1) אני כבר לא בטוחה שעצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי היא ערובה לאושר בר קיימא 

עצמאות כלכלית מתוארת לא פעם כנווה מדבר בסופו של מסע (ליניארי) מפרך: כל שעליך לעשות הוא לחסוך כהוגן עד שההכנסה מנכסיך תעלה על הוצאות המחייה שלך – ואז, כשתחצי את הנהר, תגיעי לנירוונה.

כעת, כשזמנך בידיך,  תוכלי לנווט את חייך ולקבל החלטות ממקום של עוצמה – להתפטר, לקחת שנת שבתון, להוריד הילוך, לטייל, ללמוד, לעבור למשרה מעניינת יותר ועוד.

את הרי כבר לא תלויה בכספם של אחרים או בשרירות ליבם.

אבל האוטונומיה הזו, כשלעצמה, היא לא ערובה לאושר. לפחות לא מהסוג שנמשך לאורך זמן.

היא לא תיצוק לעצמה תוכן. זה עליך.

היא לא תיצור עבורך אתגרים וגירויים חדשים. זה עליך.

היא לא תקיף אותך בבני אדם שירצו בקרבתך ושתרצי בקרבתם. זה עליך.

המציאות היא שמי שמתחיל את המסע לעצמאות כלכלית מתוך תחושה של כעס, בדידות, תסכול והתמרמרות, יגלה שאף על פי שהגיע ליעד, הוא עדיין כעוס, בודד, מתוסכל וממורמר.

היום אני מאמינה שנכון להמשיג את המשא לעצמאות כלכלית במונחים פוזיטיביים: לא ממה את בורחת, אלא לאן את רוצה להגיע?

כל זה משליך, כמובן, על השיטה.

אני עדיין סבורה שחיסכון הוא המיומנות הפיננסית החשובה ביותר שאדם יכול לסגל לעצמו כדי להתקדם מבחינה פיננסית.

אבל חיסכון אגרסיבי שתכליתו "הגעה ליעד" בכל מחיר,  מבלי שמוקדשת די מחשבה לשאלת היום שאחרי או "לנזקים אגביים" שנגרמים בעטיו, צפוי רק להחריף תחושות של שלילה עצמית, חוסר סיפוק וחרטה.

זו גם הסיבה שהיום אני הרבה יותר סלחנית – גם כלפי עצמי – בכל מה שנוגע להוצאות ולהתרת הרסן, במיוחד כשמדובר בהוצאות על חוויות.

גיליתי שזיכרונות מטיולים, בדיוק כמו ריבית דריבית, נוטים להשתבח ככל שחולף הזמן. היכולת להפיק יותר מהחיים ולהינות מהם, גם במחיר של הגדלת ההוצאות, היא אחת התרומות המשמעותיות של X לחיי.

(*) אני ערה לכך שזה לא שיווק מוצלח במיוחד עבור בלוג ש"עצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי" היא הסלוגן שלו, ובוודאי שזה לא עולה בקנה אחד עם המסר של "קנו ת'קורסים שלי" שמאפיין חלק גדול מעמיתי ועמיתותי בבלוגספרה – בתקווה שהקורא הנבון ידע להעריך קצת אינטגריטי.

2) אני כבר לא בטוחה שקיימת פילוסופיית השקעה "נכונה"  

השקעה פסיבית היא אחת הדרכים הזולות, היעילות, האלגנטיות והפשוטות ביותר לקצור את פירות הקפיטליזם העולמי.

זו גם הסיבה שחלק משמעותי מהוני עדיין מושקע בקרנות כאלה.

אלא שלאורך השנים, האמונה הזו הפכה יותר ויותר דוגמטית.

הנחתי, כאקסיומה, שמכיוון שכל משקיע רציונאלי שואף בסופו של יום להשיג את התשואה הגבוהה ביותר בהתאמה לסיכון, הדרך "הראויה" להשקיע היא באופן פסיבי, כלומר:

– להשקיע מוקדם ולעתים קרובות;

– מבלי לתזמן את השוק;

– תוך קנייה והחזקה לטווח ארוך של קרנות אינדקס "טיפשות", עם דמי ניהול נמוכים, המחקות מדדי שוק רחבים בפיזור עולמי;

– ותוך דבקות בתוכנית בתקופות סערה.

אסטרטגיות השקעה מתחרות שאיימו לכפור בעיקרי האמונה נפסלו כאן על הסף: השקעות ערך, צמיחה, מומנטום, דיבידנדים, נדל"ן, קריפטו, הלוואות עמית לעמית, ניתוח טכני, מסחר יומי ועוד.

היום אני צנועה יותר בהנחות המוצא שלי.

כן, כל המשקיעים רוצים ביסודו של דבר להרוויח יותר כסף. אבל זה לא אומר שכולנו משתתפים באותו המשחק.

יש אנשים שמעוניינים להשיג את התשואה הגבוהה ביותר, בזמן הקצר ביותר, גם במחיר של חשיפה לנכסים המסוכנים ביותר.

אחרים מעוניינים – וחלקם אף מסוגלים – להשיג תשואה גבוהה מתשואת השוק, ולכן הם מעדיפים ללקט מניות מנצחות ולהימנע מהשקעה ב"סלי מניות" רחבים שכוללים, בהגדרה, גם תפוחים רקובים.

ויש כאלה שכלל לא רוצים להשיג את התשואה הגבוהה ביותר בהתאמה לסיכון – הם יסתפקו בהכנסה שוטפת מתיק ההשקעות שתכסה את כל הוצאותיהם, ולא שמים קצוץ על השאלה אם הם מכים מדד זה או אחר.

כולנו "משקיעים". כולנו רוצים להרוויח יותר. כולנו פועלים באותו שוק. אבל המשחקים שאנו משתתפים בהם שונים בתכלית.

מנקודת מבטה של משקיעה פסיבית טהרנית, אם מישהו "סוטה מכללי המשחק" – מתזמן את השוק, סוחר לטווח קצר, מלקט מניות ספציפיות, נעזר במינוף – הוא בהכרח "טועה".

אבל בעצם, הדבר דומה לרץ מרתון שנוזף בשחקן טניס. אלה לא "טעויות" כמו שמדובר במשחקים שונים שמצריכים מיומנות שונות ונשענים על מידע שונה.

לכן, אני נוטה להיות פחות שיפוטית כלפי משקיעים אחרים וסגנונות ההשקעה שלהם. הם רוצים דברים שונים ממה שאני רוצה, ולהיפך.

וזה בסדר.

אין טעם לדחוס את כולם לשבלונה מקובעת, ובוודאי שלא לנהל מלחמת מצווה פסבדו-דתית בשם אסטרטגיית השקעה אחת או אחרת. אחרי הכל, אין אסטרטגיית השקעה מושלמת.

3) אני כבר לא בטוחה שמטבעות קריפטוגרפיים הם בדיחה שכולנו נצחק עליה יום אחד

במבחן התוצאה, הפוסטים שכתבתי כאן על חשיפה לביטקוין לא התיישנו היטב.

אף על פי שהביטקוין לא הגשים את החזון שהתווה לו סטושי נקמוטו בספר הלבן של 2008 – הן כמטבע והן כנכס בעל יכולת לאצור ערך (כלומר, כזה שאינו מושפע מציוצים של מיליארדרים אקראיים) – העובדה היא שהערכתי בחסר את התאווה האנושית להמר.

מחיר הביטקוין, כידוע, זינק לשחקים מאז.

בכנות, אני עדיין לא בטוחה מהו המחיר ה"נכון" של הביטקוין.

ההתגודדות הכיתתית, הפנאטית כמעט, של חסידי הביטקוין רושפי המבט סביב מושא השקעתם מקשה על פיתוח דיון ענייני (או משכנע) בנושא הזה, מכיוון שהם נוטים לתפוס כל טיעון נגד כהתקפה על עיקרי אמונתם (ראו והשוו נקודה מס' 2 לעיל).

ועדיין, חשוב לא לשפוך את מי הגיגית עם התינוק.

אני מוצאת ערך בנכס שכמותו מוגבלת, שמנותק מהמערכת הבנקאית, שקשה להחרים, שאינו בהכרח קורלטיבי לשוק המניות, שעשוי בתאוריה להוות חלופה למטבע הפיאט המודפס כאילו אין מחר, ואשר מתבסס על מודל האמון של טכנולוגיית הבלוקצ'יין.

העניין הוא שאף אחת מהתכונות הללו אינה ייחודית לביטקוין.

יש כיום מטבעות קריפטוגרפיים חלופיים  שעשויים להאפיל על הדומיננטיות של הביטקוין בעתיד מסיבה פשוטה: הם עושים את מה שהביטקוין הבטיח לעשות, רק בצורה יעילה, מהירה ומתקדמת יותר. לחלקם אף יש כבר שימושים מעשיים, פרקטיים בהרבה משימושיו של הביטקוין, ואחדים מהם פועלים בשיתוף פעולה עם ממשלות ברחבי תבל, מה שמפחית את הסיכון הרגולטורי סביבם.

אם בעבר התייחסתי למטבעות קריפטוגרפיים באופן גורף כאל פנטזיה, הונאת פונזי או קדחת צבעונים מודרנית, היום אני פחות סקפטית. בעיני, השקעה במטבעות כאלה — בדגש לפרויקטים רציניים — מאפשרת להיחשף באופן ישיר לטכנולוגיה עצמה. ומאחר שיתכן שבטווח הארוך לבלוקצ'יין תהיה השפעה אדירה על הכלכלה העולמית, אני לא רואה עוד פסול בחשיפה מדודה למטבעות קריפטוגרפיים בתיק ההשקעות, לצד נכסים אחרים.

4) אני כבר לא בטוחה שליברטריאניזם מספק בהכרח מענה אופטימלי לכל סוגיה

הגישה הליברטריאנית מציעה חלופה רעיונית עבור מי שמואס בשמרנות הסמכותנית-דתית של הימין, או בחמלה העיוורת של השמאל.

ליברטריאניזם  מחליף את האמונות הללו ביסוד אחר שבנוי על חירות הפרט ואי-התערבות בחייו.

תפקיד המדינה מצטמצם, בבסיסו, לתכלית אחד: לאפשר לבני אדם לסחור זה עם זה מבלי להרוג זה את זה. כל התערבות אחרת נתפסת ככפייה פטרנליסטית שמאיימת על חופש הפרט.

הרעיון האלגנטי הזה – להרחיק את המדינה מהארנק, מהצלחת, מחדר המיטות — קסם לי לאורך השנים, ובפרט שהוא מתכתב היטב עם המסרים של הבלוג: סוכנות, הומאניזם, הישענות עצמית, אדונות עצמית, אחריות אישית, אינדיבידואליזם ואוטונומיה.

אחת מהנחות היסוד של הליברטריאניזם היא שגם אם חילקו לך קלפים גרועים, שאלת המפתח היא כיצד אתה בוחר לשחק עם הקלפים הללו. לכן, אך טבעי שחלק מהאנשים יבחרו בחירות טובות, ואחרים יבחרו בחירות גרועות. מכאן גם שחלק מהאנשים יצליחו, אחרים ייכשלו, וזה לא תפקידו של אף אחד – ודאי לא של הממשלה – לנסות להתערב בסדר הטבעי הזה או לתקן אותו.

אני מודה שהתפיסות שלי בהיבט הזה התמתנו.

אם בעבר נהגתי לכתוב בנחרצות נגד ההמשגה של בני אדם כפעוטות שזקוקים לשמרטף-מדינתי שיתערב בחייהם מהעריסה ועד לקבר, או שיש לקדש את החופש לבחור מעל לכל, היום הייתי נוקטת בניסוחים פחות חדים.

סיבה אחת היא שהעולם מורכב. רף הציפיות מאדם בוגר במאה ה-21 מצריך יכולות שפשוט לא קיימות אצל רבים: לפתח קריירה, לרכוש השכלה, לחסוך לגיל זיקנה,  לנהל אורח חיים בריא, לתכנן משפחה, לחנך ילדים לפי דוגמה אישית ועוד.

אם אנשים יופקרו לגורלם ולבחירותיהם ללא עזרה והכוונה מגבוה – רבים מהם פשוט ייכשלו.

גם אם אתעלם לחלוטין מההיבט המוסרי של כישלון כזה של חלקים הולכים וגדלים באוכלוסיה, עדיין אשאר עם ההשלכות המעשיות שלו: אמצא את עצמי מוקפת בעוני, בערות ופשע, שיאיימו ישירות על האינטרסים שלי ושל אהוביי.

עולם הפנסיה הוא דוגמה טובה לכך.

אם בעבר התלוננתי מרות על כך שבישראל נהוגה הפרשה כפויה לפנסיה, היום אני חושבת שבהחלט יש מקום לפטרנליזם מהסוג הזה.

אנשים (מחוץ לבועה החמימה של בלוג הסולידית) מתקשים לחשוב על אריכות ימים כסיכון, ולכן לא יוזמים חיסכון לגיל זיקנה בכוחות עצמם. די להביט על משבר הפנסיה המתהווה מעבר לים כדי להבין את ההשלכות. מיליוני ישראלים שייפלו לעת זיקנה על צווארה של המדינה מאיימים באופן ישיר על האינטרסים שלי כחוסכת וכמשלמת מיסים. לכן, מנקודת מבט תועלתנית, גישה ליברטריאנית לא מתאימה במקרה כזה.

סיבה נוספת לכך שהנטיות הליברטריאניות שלי התמתנו היא שאני רוחשת כיום כבוד רב יותר למזל ולאקראיות.

רובנו מייחסים הצלחה ליכולת וכישלונות למזל רע, גם כשהעובדות מלמדות שההיפך הוא הנכון.

זו טעות לייחס 100% מהתוצאות לבחירות אישיות, בדיוק כשם שזו טעות לייחס 100% מהתוצאות למשתנים מבניים. ובעוד שאני עדיין סולדת מקורבנות אובססיבית ומהאשמת ה"שיטה" בתחלואי הפרט, אני מכירה בקיומן של פריבילגיות ובהיעדרן.

לפני כמה שנים כתבתי כאן פוסט שמסביר מדוע בחרתי לא להביא ילדים לעולם.

אלהורות הייתה מאפיין מכונן בזהות שלי, כזה שנשאתי כמעט בגאווה.

שכנעתי את עצמי שאני מסוגלת, ואפילו צריכה, לחיות את חיי כאינדיבידואל, זאבה בודדה, כזו ששמה את עצמה, את זמנה הפנוי ואת צרכיה לפני הכל.

אני כבר לא שם.

זה לא מתאים לי.

זה לא הופך אותי מאושרת יותר.

הערכתי בחסר את ההשפעה האדירה של קירבה אנושית (או היעדרה) על הנפש ועל שביעות הרצון הכללית שלי מהחיים.

הזוגיות עם X, והטיפול באמי שהפכה לפני שלוש שנים לסיעודית, שינוי באופן מוחלט את הפרספקטיבה שלי בכל מה שנוגע לרצון להקים משפחה משלי.

לכן, אני כבר לא אלהורית.