השקעה בימי אינפלציה - הסולידית

אינפלציה היא הסיבה שאנו משקיעים מלכתחילה.

אם נדחוף 50,000 ₪ בשטרות מזומן מתחת למזרון של סבתא, ונחזור אליו בחלוף 30 שנה, הסכום ימתין לנו שם, עטוף במבטו הנוגה של אלתרמן ובבואתו הכחלחלה.

במונחים נומינליים, זהו אותו סכום — אותם 50,000 ₪ — ולכאורה דבר לא השתנה (אולי חוץ מכמה דגי כסף שליחכו את השטרות).

אבל אם ננסה להשתמש בכסף הזה לצריכה, נגלה שאותם 50,000 ₪ קונים פחות. כוח הקנייה של הסכום הזה נשחק לאורך זמן, מה שמביא לכך שבעתיד הוא יהיה שווה פחות במונחים ריאליים (בניכוי אינפלציה).

אינפלציה מוגדרת לרוב כעלייה מתמשכת ברמת המחירים הכללית במשק, בדרך כלל כתוצאה מעלייה בהיצע הכסף ביחס להיצע השירותים והמוצרים.

כולנו מכירים את זה מהחיים.

ב-1992 סכום של 50,000 ש"ח חולק במחוזותינו כהלוואת משכנתא לרכישת דירת מגורים.

ב-2022 אותו סכום מספיק בקושי לרכישת פולקסווגן גולף בת 10 שנים.

עד 2052, כוח הקנייה של 50,000 ₪ יתכווץ בעשרות אחוזים בהשוואה להיום, אפילו אם נניח אינפלציה מתונה יחסית של 2% או 3% בשנה.

זה מה שהופך אינפלציה לרוצח פיננסי שקט ויעיל: הכסף נותר כביכול מוגן בחשבון העו"ש — אלא שכוח הקנייה שלו הולך ומתכרסם באופן-בלתי נראה, והדבר מתגלה רק כשמנסים לקנות משהו.

משקיעים אוהבים סיפורים, והגנה על כוח הקנייה של הכסף ("אצירת ערך") היא אחד הסיפורים העתיקים ביותר, עוד מימי תחילת השימוש האנושי בזהב.

ואכן, הדרך היחידה להתגונן מפני אינפלציה היא להשקיע את הכסף שלנו בנכסים הצומחים בשיעור מהר יותר מקצב האינפלציה. אם לא נשקיע, האינפלציה תשחק את כוח הקנייה של הכסף שלנו לאורך זמן.

אם תיק ההשקעות שלי הרוויח בשנה נתונה 3%, אבל מדד המחירים לצרכן עלה ב-5%, המשמעות היא שהתשואה הריאלית על החיסכון שלי הייתה 2%-.

במילים אחרות, כוח הקנייה של הכסף נשחק בשנה זו ב-2%.

השאיפה של כל משקיע תהיה להגדיל, או לכל הפחות לשמר, את כוח הקנייה שלו לאורך זמן.

זו, אגב, הסיבה שאינפלציה מתונה נחשבת לתופעה חיובית בעיני קובעי המדיניות: שחיקה איטית של ערך הכסף "מכריחה" כל אדם שהממון בכיסו לעשות שימוש פרודוקטיבי בהונו במקום לאגור אותו מתחת לבלטות.

זה מניע את הפעילות במשק, מעודד השקעות ותורם לצמיחה.

בנוסף, אינפלציה נחשבת בתור הרע במיעוטו, משום שהמצב ההפוך – דפלציה (ירידה כללית ברמת המחירים במשק) היא מצב מגעיל למדי שקשה הרבה יותר לפתור באמצעות מדיניות כלכלית. מוזמנים לשאול את היפנים.

פוליטיקאים, במיוחד, נוטים לחבב אינפלציה, משום שהיא שוחקת את ערכו הריאלי של החוב הציבורי.

הערך הריאלי של חובות העתק של ממשלת ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה נשחק במידה רבה הודות לאינפלציה בשנות החמישים של המאה הקודמת. זו דרך אלגנטית יותר ופחות לעומתית להתמודד עם חובות גואים בהשוואה להעלאת מיסים או קיצוץ בהוצאות הממשלה.

על כך אמר מילטון פרידמן: "אינפלציה היא מס ללא חקיקה".

אינפלציה גבוהה, לעומת זאת, עלולה להיות הרסנית לממשלות, לצרכנים ולמשקיעים כאחד. היפר-אינפלציה – מהסוג שפקד את זימבבווה או את הרפובליקה הווימרית – עלולה לפורר את הסדר החברתי כולו.

למרבה המזל, היפר-אינפלציה היא תופעה נדירה מכפי שניתן לחשוב. 

רבותי האינפלציה חוזרת

אחרי שנים ארוכות של תשואות גבוהות מהממוצע ואינפלציה נמוכה מהממוצע (בסביבות 1% בישראל), האינפלציה חוזרת למרכז השיח הכלכלי ומרימה את ראשה המכוער.

בתחילת החודש פורסם כי מדד המחירים לצרכן בארה"ב טיפס ל-8.6% — הנתון הגבוה ביותר מזה 41 שנה.

ולא רק שם: גם בבריטניה (9%), גוש האירו (8.1%) וקנדה (6.8%) מתמודדים כעת עם גל של עליות מחירים. בישראל האינפלציה מתונה יותר (נושקת ל-5%) אבל היא משמעותית גבוהה ממה שהורגלו אליו בשנים האחרונות.

איך הגענו עד הלום? איך עברנו כמעט בבת אחת ממצב של אינפלציה כמעט אפסית במשך עשור, להתפרצות האינפלציונית העזה ביותר מזה עשורים?

ובכן, יש כמה חשודים מיידיים.

הראשון שבהם, כמובן, הוא המדיניות הפיסקאלית האולטרה-מתירנית שאימצו ממשלות ברחבי העולם – "הדפסת כסף" בפי העם – שהציפו את משקיהן בטריליוני דולרים כדי לאפשר לאזרחים ולעסקים להחזיק מעמד בתקופות מגיפת הקורונה. כתוצאה מהמדיניות הזו, לאנשים הצטבר המון כסף לשרוף, במיוחד אחרי שנתיים של שיחות זום בפיג'מה וצריכה מועטה.

במקביל, התפתחה בעיה חמורה גם בצד ההיצע. מחסור קיצוני בידיים עובדות ובחומרי גלם הוביל לעיכובים בזמני המשלוח, לעליית מחירי השילוח הימי, ולמחסור כמעט בכל מוצר שניתן להעלות על הדעת – משבבים דרך פורמולות לתינוקות וכלה בטמפונים. המשבר הזה בשרשראות האספקה הוביל להקטנת ההיצע. כשההיצע קטן והביקוש גדל, התוצאה הבלתי נמנעת היא עליית מחירים.

חברות מסחריות, שנאלצות להתמודד עם עלייה במחירי חומרי הגלם, בכוח העבודה ובתשומות נוספות,  ניצלו בתורן את המצב כדי להעלות מחירים ולגלגל את העלויות לצרכן הסופי.

והצרכן הסופי? הוא צורך, בכל מחיר, כאילו אין מחר. צורך, בוכה, משלם, מתלונן לשלטון ולא מבין שהוא עצמו חלק מהבעיה.

ערבבו יחד עלייה חדה במחירי הנפט והסחורות החקלאיות, מלחמה עקובה מדם במזרח אירופה, הדפסת כספים מסיבית, מחסור במוצרים על רקע משבר בשרשראות האספקה, חברות שמנצלות כל הזדמנות כדי להעלות מחירים וצרכנים שיקנו בכל מחיר – והרי לכם מתכון לאינפלציה.

וכשהאינפלציה דוהרת, יש כלי מרכזי אחד שמשמש כדי לבלום אותה.

העלאת ריבית

הדרך העיקרית של בנקים מרכזיים לשלוט באינפלציה ולרסן אותה היא באמצעות העלאת ריבית.

כשהבנק המרכזי מעלה את הריבית, מחירן של כל ההלוואות במשק מתייקר.

פתאום נעשה יקר יותר ליטול חובות, בין אם לצורך התרחבות וצמיחה עסקית (תאגידים) או לצריכה שוטפת (צרכנים). ההתייקרות הזו מדרבנת אנשים לצרוך פחות ולחסוך יותר. כתוצאה מכך, הפעילות הכלכלית במשק מאיטה, הביקוש למוצרים ושירותים יורד, ורמת המחירים צפויה לרדת יחד איתו.

העלאת הריבית משפיעה על היצע הכסף במשק. היא לא יכולה, כשלעצמה, לפתור בעיות חמורות בשרשראות האספקה. זה חשוב, מפני שיש הטוענים שהמשבר בשרשראות האספקה הוא מחולל האינפלציה העיקרי. אם הם צודקים, אזי יש חשש אמיתי שהעלאת הריבית תביא לסטגפלציה: מצב נורא למדי שבו המשק מאט ומפסיק לצמוח, אבל האינפלציה ממשיכה לדהור ביתר שאת.

בינתיים, נראה שג'רום פאוול וחבריו בפדרל ריזרב (הלא הוא הבנק המרכזי האמריקאי) נחושים להילחם באינפלציה ולהאט את הביקוש, גם במחיר פגיעה בצמיחה הכלכלית.

כך, העלאת הריבית האחרונה בארה"ב, בשיעור של 0.75%, הייתה החדה ביותר מאז 1994.

אישית, אני מקווה שהמגמה הזו תימשך, ושנראה עוד רצף של העלאות ריבית חדות ומהירות. צריך להרוג את האינפלציה כשהיא עוד יחסית מתונה, כבר בחודשים הקרובים, ולא לתת לה להיגרר 5 שנים ומעלה. לדעתי, ככל שייקח זמן רב יותר לרסן את האינפלציה, כך גוברים הסיכויים להתפרצות סטגפלציה ולשנים ארוכות ללא צמיחה.

אני ערה לחלוטין לכך שהעלאות ריבית חדות ורצופות כאלה עלולות לדרדר את המשק האמריקני למיתון – תקופה של האטה ממושכת בפעילות הכלכלית, המתאפיינת באובדן מקומות עבודה, בסגירת עסקים ובירידות בשווי הנכסים הפיננסיים.

מצד שני, מיתון חד וכואב עדיף בהרבה מסטגפלציה ארוכה ומדממת.

אחרי הכל, מיתון הוא הדרך היעילה ביותר להרוג אינפלציה ממושכת.

מה כל זה אומר למשקיעים?

כששומעים על תופעות המאקרו המפחידות האלה – אינפלציה, סטגפלציה, מיתון – הדחף המיידי הוא לעשות משהו – כל דבר — כדי לגדר את החסכונות שלנו מפניהם.

הקריסה בשוקי המניות בשבועות האחרונים בוודאי לא מסייעת לשלוות הנפש של המשקיעים בתקופה הנוכחית.

גם לא נבואות הזעם של עיתונאים יודעי-כל שהחליפו הפחדות אפידמיולוגיות בהפחדות מאקרו-כלכליות וכעת מתיימרים לדעת במדויק לאן מועדות פניה של הכלכלה האמריקנית – מפלצת בת 23 טריליון דולר – על אינספור המשתנים הבלתי צפויים שמרכיבים אותה.

בציוץ אחד אתה קובע 1) שמה שיקרה בארה"ב יקרה כאן 2) שהדברים ילכו ויחריפו 3) שיש לך יכולת על אנושית לחזות במדויק התפתחויות וסביבות מקרו-כלכליות מורכבות.

האם אתה לא שואל את עצמך, לפעמים, אם יש איזה ערך ציבורי לציוצים שלך. אני באמת שואלת.

— הסולידית (@hasolidit) June 11, 2022

ובכן, הגישה שלי שונה.

אני בדעה שאם טווח ההשקעה שלכם נמדד בעשרות שנים, אין סיבה לבצע התאמות מיוחדות בתיק ההשקעות שלכם להתגונן מפני אינפלציה או כל סיכון מאקרו-כלכלי קצר-טווח אחר.

במקום לגדר או להדביק את קצב האינפלציה, נסו להכות אותה שוק על ירך. במקום לשמר כוח קנייה, נסו להגדיל אותו ככל הניתן.

מעשית, זה אומר לשמור על חשיפה משמעותית לנכסים עתירי סיכון, ומניות בראשם.

מניות, כזכור, מייצגות בעלות יחסית על חברות עסקיות.

חברות עסקיות הן אולי הנהנות העיקריות מאינפלציה גבוהה, מכיוון שלוותיקות ולאיכותיות שבהן יש כוח תמחור: היכולת להעלות מחירים מבלי לאבד לקוחות לטובת מתחרים.

חברות כאלה אמנם משלמות יותר על חומרי גלם וכוח אדם בתקופות אינפלציה ("תשומות"), אבל יש להן את היכולת לגלגל את העלויות הללו לצרכן הסופי, באופן שיבטיח שירוויחו גם מעבר לתשומות המתייקרות שלהן.

אם נחשוב על כך, נבין שזו אחת הסיבות לעליית המחירים מלכתחילה!

שוק המניות מייצג חלק סחיר בכלכלה הריאלית. אם סל הקניות הממוצע מתייקר ב-5%, אזי, בהיעדר משתנים אחרים, ההכנסות ושולי הרווח של הסופרמרקט צפויים לגדול ב-5%.

ואכן, זה אולי יפתיע ומנוגד להיגיון, אבל שולי הרווח (הכנסות פחות הוצאות, חלקי הכנסות) של חברות עסקיות נוטים דווקא לעלות בתקופות אינפלציוניות, כולל בתקופה האחרונה.

עלייה בשולי הרווח בתקופת אינפלציה מלמדת שלחברות רבות יש יכולת טובה לספוג אינפלציה ו"להעביר" אותה לצרכנים.

זה לא אומר, כמובן, שהדבר נכון לכל המניות.

היקום המנייתי כולל חברות שונות מזנים שונים. חברות צמיחה הפסדיות שמבטיחות רווחי עתק בעתיד לא יוכלו להתמודד היטב עם אינפלציה לעומת "פרות מזומנים" שמספקות מוצרים חיוניים כמו תרופות, מזון, טבק וכולי.

זו הסיבה שהיסטורית, מניות ערך (כולל מניות דיבידנד) של חברות בוגרות ורווחיות נוטות להניב ביצועים טובים יותר ממניות צמיחה.

בנוסף, אין להבין מכאן שחשיפה למניות לעולם מבטיחה הגנה הרמטית מפני אינפלציה.

שנות השבעים בארה"ב מספקות מקרה בוחן מעניין לצורך זה. השנים הללו התאפיינו באינפלציה גבוהה מאד. למרות זאת, רוב החברות שמרו על שולי רווח גבוהים והניבו, על אף האינפלציה, תשואה שנתית של כ-6%. הצרה היא שהאינפלציה באותן שנים עמדה על 7%, מה שהביא לתשואה ריאלית של 1%- לשנה.

במילים אחרות, מניות אינן גידור מושלם מפני אינפלציה, בוודאי כאשר התשואות הריאליות שלהן שליליות.

אז מדוע בכל זאת להחזיק מניות בתקופה של אינפלציה גבוהה?

מכיוון שהיסטורית, רוב שוקי המניות בעולם הכו את האינפלציה באופן משמעותי בטווח הארוך, בוודאי בהשוואה לתשואות שהניבו מזומן ואגרות חוב ממשלתיות.

שוק המניות האמריקני, למשל, הניב תשואה נומינלית של כ-10% לשנה מאז 1928, ובניכוי אינפלציה שנתית ממוצעת של כ-3%, מדובר בתשואה ריאלית של 7% בשנה. גם דיבידנדים צומחים בשיעור ממוצע של 5% בשנה.

במילים אחרות, אף על פי שהשקעה במניות אינה כרוכה ב"הבטחה" לגידור אינפלציה (בשונה, נניח, מאגרות חוב צמודות מדד), יש למניות פוטנציאל להניב תשואה גבוהה מאוד ביחס לנכסים אחרים.

זאת אומרת שבחלוף מספר עשורים ומחזורי שוק, מניות הניבו תשואות ריאליות גבוהות שהגדילו את כוח הקנייה של המשקיעים הרבה מעבר לקצב השחיקה שלו בידי האינפלציה.

הקריסה שאנו חווים בשבועות האחרונים בשוק המניות היא פועל יוצא של האינפלציה הגבוהה והניסיונות של הפד לרסן אותה דרך העלאת ריבית חדה.

אני לא חכמה מספיק כדי לדעת אם האינפלציה הגבוהה היא בת חלוף או שהיא תישאר כאן בעשור הקרוב. אני לא יודעת עד כמה החששות מהתמשכות האינפלציה מגולמות במחירי הנכסים. אני לא יודעת אם הפד יצליח לרסן את השד האינפלציוני בבקבוק.

אני יודעת שכמשקיעה לטווח ארוך, תהינה תקופות שבהן אצטרך להתמודד עם תשואות מאוד לא מרשימות.

ולמרות זאת, ממשיכה להזרים כסף פנוי לפלח המנייתי בתקופה זו, הן לקרנות המחקות והן למניות דיבידנד "זקנות" עם תזרים מזומנים בריא המחולק למשקיעים, במובחן מהשאלה אם השוק עולה או יורד.

אני עושה זאת משום שאני יודעת שהדרך הוודאית היחידה להפסיד כסף לאינפלציה היא להימנע מלהשקיע את החסכונות שלך, נקודה.

איך בכל זאת להתגונן מפני אינפלציה?

ועדיין, יתכן שהשקעה במניות בתקופה זו לא מאד רלוונטית למצבכם.

אולי אתם מבוגרים מאד, ללא הכנסה שוטפת, ולא יכולים לשאת את הסיכון הנלווה להשקעה במניות.

אולי אתם צריכים את הכסף בטווח הזמן הקצר – נניח, ב-5 השנים הקרובות — וחוששים שאינפלציה תכרסם בערכו.

אולי אתם פשוט לא מוכנים לסבול את התנודתיות קצרת הטווח של שוק המניות, וזה בסדר: הרי אם השוק צולל בטווח המיידי ב-40%-, אולי עדיף להישחק במזומן ב-5%- ריאלית.

במקרים אלה יש היגיון להטות חלק מהתיק באופן שיגדר את סיכון האינפלציה.

מה המשמעות של גידור אינפלציוני?

בכן, זאת אומרת שיש ציפייה שהנכס המשמש כגידור יגן מפני ירידה בכוח הקנייה של השקל בתקופות של עליית מחירים.

הצרה היא שאין גידור מושלם. כל פתרון כרוך בחסרונות שונים, והמשקיע חייב לשקול את החסרונות הללו כנגד התועלת שהוא מפיק מהגידור.

זהב הוא כנראה הנכס הראשון שיצוץ בראשכם כגידור מפני אינפלציה.

היסטורית, מחיר הזהב היה קורלטיבי לתקופות של אינפלציה גבוהה, בין היתר הודות לתכונתו כאוצר ערך: בשונה משטרות מזומן, אונקיית זהב היום קונה פחות או יותר את אותם הדברים שהייתה יכולה לקנות במאה ה-19.

אלא שחשוב לזכור שבמונחים ריאליים, מחיר הזהב נמצא הרבה מתחת לשיאו בשנות השמונים. למעשה, בשנות הצמיחה שאחרי האינפלציה של שנות השבעים, בין 1980 ל-2001, מחיר הזהב נחתך ב-80%. זהו סיכון שחשוב להיות מודעים לו.  בנוסף, יש לזכור שזהב נקוב בדולרים: אם הדולר עולה בתקופת אינפלציה, למשל עקב ציפיות להעלאת ריבית, מחיר הזהב לא יעלה בהתאם. מכאן שככל שהפדרל ריזרב יהיה ניצי יותר בנכונותו להעלות ריבית, העוצמה של הזהב כגידור מפני אינפלציה תתעמעם.

נפט באופן מסורתי מתייקר במקביל, ואף תורם ישירות, לקצב האינפלציה. למעשה, מחירי אנרגיה גבוהים הם אחד מהסימנים המעידים לקיומו של משבר אינפלציוני: הוצאות אנרגיה הן חלק משמעותי ממאזניהן של חברות ומתקציביהם של משקי הבית, ולכן עלייה במחירי האנרגיה עלולה להוביל לעליות חדות במחירי שאר המוצרים. כך למשל היה בחרם הנפט הערבי בשנות השבעים, שהצית עליית מחירים שבמהלכה מחיר הנפט עלה פי ארבע.

הצרה היא שנפט, ככל סחורה, הוא נכס מחזורי ביותר הנוטה לתנודתיות קיצונית, ומושפע מאד מגורמים גאו-פוליטיים. עלייה חדה במחירי הנפט עשויה להוביל בשלב מסוים להשמדת הביקוש עצמו (אנשים שיעדיפו להימנע מנסיעות ברכב, למשל), מה שעלול להוביל לירידת מחירים חדה. בנוסף, יש קוש טכני להיחשף לסחורות, שקרן קרנות עוקבות סחורות (ETC) חשופות לשורה של מניפולציות פיננסיות מורכבות (כמו front running).

נדל"ן הוא נכס "ריאלי" ומוחשי, המזוהה כגידור אפקטיבי כנגד אינפלציה. מחירי הנדל"ן נוטים לזנק בתקופות אינפלציוניות, ובמקביל מייצרים הכנסה פסיבית בדמות דמי שכירות שגם אותה ניתן להצמיד למדד. הסיבה העיקרית שנדל"ן נחשב לגידור יעיל מפני אינפלציה היא העובדה שרובו נרכש באמצעות הלוואות (משכנתא). האינפלציה מכרסמת בערכה הריאלי של המשכנתא, במקביל לעליית רכיב ההון העצמי ומחיר הנכס, והתוצאה היא שבעל הנדל"ן מרוויח בשני קצותיו של המתרס (פחות חוב ויותר הון עצמי). בהינתן אינפלציה של 5%, משכנתא של מיליון שקל תתכווץ במונחים ריאליים לחצי מיליון שקל בתוך 14 שנים. מכאן שמשכנתא בריבית נמוכה היא אחד הגידורים הטובים ביותר מפני אינפלציה.

למשקיעים ישראלים שחוו כמעט 15 שנים של שוק שורי דוהר במחירי הדיור יהיה קל להניח שנדל"ן הוא הגידור האולטימטיבי מפני אינפלציה, במיוחד נדל"ן למגורים. לצד זאת, חשוב לזכור שהשקעה בנדל"ן היא השקעה ריכוזית מאד, מתאפיינת בסיכון נזילות (קושי להמיר את ההשקעה למזומן במהירות) וסובלת מעלויות עסקה יקרות (מתווך, שמאי, עורך דין ועוד). בנוסף, למשקיעים רבים אין די הון עצמי שיוכלו לרתק מראש לצורך גידור.

אג"ח צמוד מדד מונפק על ידי כל ישות שמגייסת חוב מהציבור – בין אם ממשלת ישראל או תאגידים שונים. הייחוד של מכשיר השקעה זה הוא שהקופון, או הריבית התקופתית שתקבלו מאגרת החוב לאורך חייה, יעלה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן.

אלא שחשוב לזכור שהאג"חים הצמודים הללו נסחרים בשוק. לכן, המחיר שלהם ינוע מעלה ומטה בהתאם לציפיות האינפלציה ולשער הריבית. התנודתיות הזו פירושה שאין ערובה מוחלטת לכך שתקבלו הגנה מפני אינפלציה, במיוחד אם האג"ח תומחר בצורה שגויה.

חשוב מכך – אג"ח צמוד מועיל כנגד התפרצות אינפלציה בלתי צפויה. הוא פחות מועיל לאינפלציה צפויה, שכבר מגולמת במחיריהן של האג"חים הצמודים. לכן רוב האג"חים הצמודים הנסחרים בבורסה כבר יקרים מאוד, והפקדונות הצמודים בבנקים (קרמבולות למיניהן) כמעט נעלמו כליל.

גם אם איכשהו תצליחו להניח ידכם על פיקדון צמוד מדד, או שתחזיקו אג"ח צמוד מדד על לפדיון, תגלו שאמנם קיבלתם הגנה מפני אינפלציה (תשואה ריאלית = 0%), אבל לא תצליחו להכות את האינפלציה. אם אתם עדיין בשלב הצבירה, הנכס הזה לא מאד מתאים לכם.

אג"ח ממשלתי ומזומן:  ככלל אצבע, מכיוון שאינפלציה שוחקת את הערך הריאלי של החוב, אינפלציה טובה לחייבים וגרועה מאוד לנושים.

אם אתם בצד שחייבים לו כסף – כמחזיקי אגרות חוב (במיוחד אג"ח ארוך) או מזומן,  למשל – אתם אלה שתצטרכו לשלם את החשבון.

לכן, מזומן ואג"ח לא-צמוד הם מקום רע להסתתר בו בתקופות של אינפלציה גבוהה.

ועדיין, אני רוצה להזכיר אותם כאן משום שהם עשויים להיות רלוונטיים מאד עבור מי שחושב ש-(1) ההתפרצות האינפלציונית כאן זמנית (2) בנק ישראל צפוי להעלות את הריבית בקרוב.

פקדונות בנקאיים ואגרות חוב ממשלתיות יתחילו להיות מעניינים ככל שבנק ישראל יעלה את הריבית. חלק מהבנקים מציעים כבר היום פקדונות בריבית קבועה או משתנה של 2% ואף 3% לשנה לתקופה של שנתיים ומעלה. ככל שתקופת הנעילה ארוכה יותר, הריבית צפויה להיות גבוהה יותר.

לגבי אג"ח, העלאת ריבית צפויה כמובן לרסק את מחירו, אבל כזכור, מחירי אג"ח נמוכים פירושם תשואות גבוהות – מה שעשוי להיות אטרקטיבי בעיני משקיעים מסוימים.

כאמור, נעילה של הכסף בפיקדון או אג"ח כזה מומלצת רק למי שסבור שהאינפלציה שאנו חווים  כעת היא בת-חלוף בתקופה הקרובה. מטבע הדברים, אם האינפלציה בחלוף תקופת החיסכון תעמוד על 5%, והחיסכון יניב רק 3% בשנה, המשמעות היא הפסד ריאלי.

ההתנהלות האישית שלכם ושל משק הבית שלכם הוא כנראה הגידור האפקטיבי ביותר מפני אינפלציה.

אחרי הכל, מדד המחירים לצרכן מורכב מסל מסוים מאוד של שירותים ומוצרים, כשלכל מוצר או שירות משקל ספציפי. אם תטו את דפוסי ההוצאה שלכם כך שיכללו יותר מוצרים שירדו בערכם, ופחות מוצרים שעלו בערכם, תגלו שהיכולת שלכם להתמודד עם אינפלציה טובה בהרבה משל צרכניסט נבער שמבזבז את עצמו לדעת.

כמשקיעים לטווח ארוך, עדיף להתמקד בסיכונים בטווח הארוך, ולא בהיערכות לסביבה מאקרו-כלכלית זו או אחרת בטווח הקצר. לא רק שזה בלתי אפשרי לביצוע באופן עקבי, אלא גם חסר תועלת. תכנית ההשקעה שלכם צריכה להיבנות מלכתחילה באופן שייערך למיתון ואינפלציה, מתוך הבנה שמדובר בחלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית שכולנו מתמרנים במסגרתה.

הכניסו קצת יותר, הוציאו קצת פחות, חסכו קצת יותר, והשקיעו את ההפרש בנכסים מניבים הצומחים בקצב מהיר מהאינפלציה.